שלום לכולם שמי אמיר לוי, בן 36, נכה צה"ל מתגורר בחדרה נשוי ואב לשבעה ברוך השם.
המילה "נכה" כוללת בתוכה עשרות מושגים על לקויות פיזיות, רגשיות ונפשיות. אצלי המילה נכה תמיד מעלה קונוטציה של בעיה. כששמע הרבי מלובביצ' את המושג: "נכה צה"ל", הזדעזע ואמר "לא נכי צה"ל אלא מצוייני צה"ל", וכך כל הנכים כולם שבשבילם לקום עוד בוקר לעוד התמודדות זה ניצחון.
נולדתי בחדרה וגדלתי להיות בחור עירוני טיפוסי. את שנותיי העברתי במסגרות חינוך ממלכתיות עד לגיוסי לצה"ל.
בשנת 2001 גויסתי לחטיבת גבעתי לגדוד "שקד". אחרי אימונים עלינו לקו ברצועת עזה באזור כיסופים. במהלך תעסוקה מבצעית נתקל הכוח שלנו במחבל שהפתיע אותנו וירה על הכוח צרור כדורים שמהם נפגענו אני והמפקד שלי. במהלך ההתקלות הסתער על המחבל בידיים חשופות סרן ליעד גולן ז"ל ונלחם עם המחבל (על מעשה זה קיבל צל"ש אלוף פיקוד). בקרב זה הצליח המחבל לזרוק 3 רימונים שלא התפוצצו. את הרגע הזה אני זוכר בכל רגע נתון בחיי. צעקתי "שמע ישראל" והרימונים לא התפוצצו. לאחר מכן לקח ליעד את הנשק מהמפקד הפצוע וחיסל את המחבל. בקרב נפצעתי בשלושה כדורים אשר חדרו לגפיים העליונות וכדור אחד בברך. פוניתי במסוק לביה"ח "סורוקה" שם עברתי סידרת ניתוחים במשך חודשיים. לאחר מכן עברתי לביה"ח תל-השומר להמשך שיקום למשך שנה נוספת. השיקום המלא ארך כ-4 שנים בהן אני יוצא מחדרי ניתוח, ונכנס אליהם שוב ושוב, בכדי לשפר את מצבי הפיזי הקשה. זמן השיקום מבחינתי היה זמן הלמידה הכי משמעותי שהיה בעבורי. זמן אשר בו למדתי הכול מחדש.
הפציעה כללה בתוכה התמודדת עם הפציעה הנפשית, מראות הקרב וההרגשה שהנה חייך מסתיימים כאן ללא פרידה מוקדמת.
החזרה לחיים נורמטיביים תבעה ממני תעצומות נפש ענקיות. במשך שנים לא ישנתי בלילות, הייתי עסוק בנכות ובבירוקרטיה שמתלווה למצב החדש שבו מצאתי את עצמי. לא פעם עלה במוחי הרעיון להרים ידיים ולהתייאש. בתחילת דרכי התעסוקתית עבדתי כפקיד ביטוח, ולאחר מכן כמדריך לנוער בסיכון בעמותת "נירים", בתפקיד אחרון בתור מדריך לילה במעון לילדים בסיכון "נווה חורש" בחדרה. לאחר שהמשפחתי התרחבה, העבודה בלילות הקשתה על התנהלות הבית ופניתי למשרד הביטחון, לשלומית וילדר אשר אחראית על השמת נכים במשרד הביטחון בבקשה למציאת מקום עבודה חדש שיתאים לי ולמגבלותי. שלומית ראתה את היכולות שלי אף שהן לא מלוות בהשכלה פורמלית, וסידרה לנו פגישה אצל עופר קרן, מחברת החשמל, אשר מהרגע הראשון קיבל אותנו בחיבוק חם. בפגישה אמר לי עופר משפט אשר נחקק בראשי "תחלום מה אתה רוצה להיות". בנקודה זו הבנתי לפתע שמאז הפציעה נגמרו החלומות, ההתעסקות עם הנכות לא הותירה מקום לחלומות.
עופר חלם במקומי. כבר באותה פגישה הזמין את עוז עזריאלי, שהוא היום המנהל הישיר שלי, וערך הכרות בינינו. כשראיתי את עוז ידעתי שמצאתי בית חם. אני תמיד אומר שבכדי להעסיק אדם "מיוחד" צריך מנהל מיוחד, במיוחד כשמדובר בעובד עם מוגבלות פיזית ונפשית שמצריכה תעצומות נפש וכתפיים רחבות מצד המנהל. את זה מצאתי אצל עוז, מנהל שיודע להכיל לענות ולעזור לכל בקשה אפילו אם הבקשה קצת הזויה.
בעבודתי בחברת החשמל אני סוגר מעגל אישי שהוא מאוד מיוחד ויקר לליבי. ליעד גולן ז"ל, חברי, שהרג את המחבל בקרב שבו נפצעתי – לא נהרג בקרב.הוא נפטר בשנת 2006 בעת שעלה לתלות שלט בחירות בכביש מס'1 על עמוד חשמל, והתחשמל למוות. היום אני עובד היום בפרויקט "נתיב האור", של חברת החשמל,פרויקט חינוכי שכולו מוקדש ללמד ילדים את הסכנות הכרוכות בחשמל, ומה הם הכללים להתנהגות בטוחה. אני מתרגש כל פעם מחדש מהחיבור הזה.
התמיכה שאני מקבל מהסביבה ומהעובדים שנמצאים באתר שבו אני נמצא היא למעלה מכל מה שניתן לדמיין. אחד מרגעי השיא עבורי היה במפגש עם נשיא מדינת ישראל, רובי ריבלין, במסגרת סיור שערך בחברת החשמל, אשר בו ביקש לראות את העובדים המצויינים שהחברה מעסיקה. לא יהיה זה מוגזם לומר שמתחילת עבודתי בחברה אני מרגיש כמו חלום. העבודה בחברת החשמל לישראל נותנת לי הרגשה של בית, פשוטו כמשמעו.
בזמן זה של חודש האורות, חודש כסלו, ניקח כל אחד מאתנו את האור, האהבה, האחווה, השלום והרעות שהחברה שלנו מייצגת ונהיה אור גדול לכל החברה בישראל ולכל העולם כולו.
בהזדמנות יקרה זו ברצוני להודות לאשתי היקרה אשת החייל נ"י אשר נמצאת לצדי ותומכת בי כעזר כנגדו, הורי היקרים הי"ו אשר ליוו אותי במהלך כל תהליך השיקום, ליו"ר הדירקטוריון, אלוף (מיל') יפתח רון-טל, למנכ"ל החברה, עופר בלוך, לעופר קרן שאחראי על העסקה רב גונית ולעוז עזריאלי, על הזדמנות להיות שווה, על הזדמנות לפרנסה בכבוד לגאוות החברה והמדינה.
וכמובן "למי שאמר והיה העולם ברוך הוא" לאבא שבשמיים.
בברכת חודש טוב וחג חנוכה שמח לכל בית ישראל וכמובן לעובדים היקרים.
