צריך לקחת מתאם? כל מי שארז אי פעם מזוודה לנסיעה לחו״ל, מצא את עצמו מהרהר לפחות פעם אחת בשאלה הזאת. כולנו מבינים למה צריך דרכון, בגדים להחלפה וכלי רחצה, אבל איך זה שעמוק בתוך המאה ה-21 עדיין לא ברור אם מכשירי החשמל שלנו יתאימו למדינה אליה אנחנו נוסעים? כמויות אדירות של מידע נמצאות בעננים, חיבור אלחוטי מוצע במטוסים, בקרוב נשלם על הכל באמצעות ארנק וירטואלי – אבל אם רוצים לטעון את הטלפון? צריך חיבור מיוחד.
הבעיה הזאת חוזרת על עצמה גם כשאנחנו קונים מכשירי חשמל מחו״ל, ואף שאפשר לפתור אותה די בקלות עם מתאמים אוניברסליים – עצם הצורך בחתיכת פלסטיק עודפת נראה מוזר.
אז למה זה קורה? איך זה שנסיעה מפריז ללונדון יכולה להפוך אתכם פתאום לבלתי מחוברים? ההסבר, כמעט כצפוי במקרים כאלה, הוא היסטורי.
כשהחשמל נכנס לראשונה לסביבה הביתית, אי שם בשנות ה-80 של המאה ה-19, הוא שימש בעיקר לצורך תאורה. ככל שחלפו השנים, נוספו לו שימושים נוספים כמו חימום או מכשירים שהחליפו עבודות ידניות. עם הגידול בצורכי החשמל, נדרש פיתוח שיאפשר חיבור שלא דרך שקע האור. כדי להתמודד עם הצורך הזה בדיוק, בשנות ה-20 של המאה הקודמת הופיע לראשונה התקע החשמלי המוכר בעל שני הפינים המעוגלים (פרי המצאתו של האמריקאי הארווי האבל). החידוש איפשר לחברות החשמל לייצר מערכת גבייה כפולה: מחירים נמוכים לצריכת אור, וגבוהים יותר למכשירי החשמל החדשים שחוברו לתקע החדש.
15 תקני חשמל שונים בעולם
כשהעומס על מערכות החשמל הישנות הלך וגבר, והוביל לקצרים ושריפות, נולד השקע בעל שלושת הפינים. הסיכה השלישית שימשה כהארקה שמנתקת את אספקת החשמל במקרה של תקלה.
אך בעוד המדענים מנסים להתמודד עם התאמות לקדמה, העולם המשיך בשלו. אימפריות קמו ונפלו, מלחמות העבירו אזורים שלמים מיד ליד, וכך נוצרו תקנים מקומיים ושונים בעוד ועוד מקומות. למעשה, כיום קיימים לא פחות מ-15 סוגים שונים של תקעי ושקעי חשמל ברחבי העולם. במשך עשרות שנים ניסתה הנציבות הבינלאומית לחשמל לפתח תקע חשמל אוניברסלי, אך פעם אחר פעם נתקלה בחומות כלכליות ויריבויות פוליטיות שחסמו את היוזמה.
בתאילנד, למשל, הושק ב-2006 תקן חדש וייחודי לתקעים, שאמנם דומה למספר תקעים קיימים ברחבי העולם אך עם שינויים קלים. התוצאה הישירה היא המון תיירים מבולבלים שמתקשים להבין למה אף אחד מהמתאמים שלהם לא מאפשר להם להתחבר לרשת החשמל.
ב-1986 אמנם הוכרז תקע סטנדרטי אוניברסלי מסוג N, אבל ההתלהבות הראשונית שככה והמדינה היחידה שאמצה אותו רשמית עד היום הייתה ברזיל בשנת 2007. בנוסף לקשיים הכלכליים והפוליטיים, חוסר הרצון לאמץ את התקן נבע גם מטעמים לוגיסטיים. כדי להטמיע את התקן החדש, נדרש להחליף את כל התקעים והשקעים החשמליים בכל הבתים, המשרדים, מבני הציבור והמתקנים השונים ברחבי העולם. פרויקט בינלאומי מורכב ועתיר ביורוקרטיה שקל להבין מדוע נתקע.
בישראל התקן קרוב לתקינה האירופית
ומה איתנו, הישראלים? בתחילת דרכה של המדינה השימוש העיקרי היה בשקעים ותקעים בתקן אירופאי מסוג C, בעלי שני פינים עבים. אלא שבשנות ה-60 התקבלה ההחלטה לאמץ תקן ישראלי חדש וייחודי מסוגH , ובו שלושה פינים שטוחים (כאשר השלישי משמש להארקה). כל השקעים והתקעים במדינה הותאמו לתקן החדש. ההחלטה יצרה בעיה – שכן התקעים העגולים הישנים לא התאימו לתקעים החדשים והשטוחים והישראלים נאלצו להשתמש במתאם.
בשנת 1989 הוחלט על אימוץ תקן ישראלי חדש – SI 32 – ובו שלושה פינים עגולים שהחליפו את אלה השטוחים. היתרון בתקן החדש הוא מניעת התחממות של נקודות המגע במתח של 230 וולט. החיבור הישראלי מתאים גם לסוג השקע הנפוץ באירופה, אך ללא הארקה פעילה. לכן, אם אתם מזמינים מוצר חשמלי מהעולם, כדאי לבדוק בפרטי המוצר שהשקע הוא אירופאי – EU. מי שטס לארה״ב או רוכש מוצר אמריקאי, יצטרך לרכוש מתאם שיחבר אותו לשקע הישראלי. חשוב לדעת שההבדלים קיימים הן במתח החשמלי (110 וולט בארה״ב לעומת 230 בישראל) והן בצורת השקע. לכן, חיבור מכשיר ללא מתאם (שנאי) שמווסת את המתח לרמה הנכונה בארה״ב – עלול להוביל לשריפתו.
