זה נפל עלינו בטיל", מספר לוחם צד"ל לשעבר יעקב סעאדה (53). "בהתחלה הייתה התלבטות אם לצאת או לא, אבל בסוף זה פשוט התפרק ביום אחד. זו לא הייתה נסיגה מלבנון אלא בריחה – הכול כדי שלא יהיה הרוג או פצוע. עשו את זה ב-24 שעות. החיילים של צה"ל ברחו, ואנחנו נגררנו אחריהם בלית ברירה".
בישראל מציינים בימים אלו 20 שנה לנסיגה מלבנון, אבל יש גם כמה אלפי ישראלים – חיילי צבא דרום לבנון לשעבר – שמציינים כעת שני עשורים לרגע שבו הם נאלצו לעזוב בפתאומיות את הבית ולהשאיר את החיים שהכירו מאחור. "אלה 24 שעות שחרוטות בראש שלי ולא אשכח אותן לעולם", מספר עדל והב (63), לוחם צד"ל לשעבר שהתגורר במקור באזור מרג' עיון. "אני יכול לשכוח את אמא ואבא שלי, אני יכול לשכוח את הילדים שלי, אבל את היום הזה לא אשכח לעולם. זה כואב לי כל-כך, פצע מדמם בלב. אני זוכר שפגשתי על הגבול את בני גנץ, שהיה אחד האחראים לנסיגה. הוא אמר לי: 'עדל, מה אני אגיד לך? זו החלטה פוליטית, הממשלה החליטה ככה ואין מה לעשות. אתם צריכים לברוח וכמה שיותר מהר, להבריח את המשפחה שלכם כל עוד הם בחיים ואחר כך כבר נסתדר".
איך הגעתם לישראל?
"התוכנית המקורית הייתה לעשות בידוק בטחוני לכל מי שחוצה את הגבול לישראל אבל אז התחילו לירות עלינו אז פשוט פתחו את הגבול והבריחו אותנו פנימה", משחזר והב. "המכוניות שלנו שנשארו בלבנון. העמיסו אותנו על אוטובוסים וחילקו אותנו באופן אקראי בין אשקלון, טבריה, נהריה, צפת וזהו. ככה התחילו החיים החדשים שלנו".
"מרגיש שנקלטתי באמת במדינה"
כ-6,000 לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם עברו את הגבול באותם ימים והפכו ביום אחד מלבנונים שנלחמים על הבית שלהם לפליטים שמגיעים למדינת ישראל בלי שפה, רכוש או פרנסה.
"בין השנים 2002-2001, קלטה חברת החשמל לשורותיה כ-40 עובדים יוצאי צבא דרום לבנון, במסגרת המאמץ הממשלתי לשילובם בחברה הישראלית ובשוק העבודה", אומר עופר קרן, הממונה על הגיוון וההכלה בחברת החשמל. "מתוך תחושת מחויבות מוסרית ולאומית, החלטנו לאמץ את אנשי צד"ל, שלחמו לצד צה"ל שנים רבות וחירפו נפשם למען ביטחון המדינה. אנשי צד"ל השתלבו לאורך השנים במגוון תפקידים במחלקות השונות בחברה כגון: אגף הביצוע, במרלו״ג עכו שבאגף הרכש, במחלקת שירותים ומשק ובבתי המלאכה שבאגף לוגיסטיקה, ביחידת הביטחון הארצי ועוד. כמו כן, בשנת 2016 גיבשה חברת החשמל הסכם העסקה מיוחד בשיתוף עם ארגון העובדים, המאפשר לעובדים רצף תעסוקתי, ללא חשש מפיטורים. העובדים שנקלטו השתלבו בצורה יוצאת דופן במרקם החברה ובעשייתה המגוונת ברבות השנים ואנחנו מאושרים שגורלנו נשזר בגורלם".
אחד מאותם עובדים שנקלטו בחברה הוא ג'ורג' (שגם היום מעדיף לא לפרסם את שם משפחתו, מחשש לחיי משפחתו בלבנון) שעובד כבר 17 שנה במחלקת פיקוח וספירת מלאי. הוא חגג החודש יום הולדת 50. "נכנסתי לחברה לפרויקט של שלושה חודשים, ומי שאימץ אותי היה הסמנכ"ל, שמואל אדם שהיה מפקד בצה"ל. הוא נכנס ללבנון והעריך אותנו מאוד. הוכחנו את עצמנו בכל מיני עבודות שנתנו לנו, וזה נתן לנו את הצ'אנס להמשיך. ברוך השם נכנסנו למשפחת חברת החשמל. זאת משפחה טובה מאוד שמעריכה את העבודה שלי, ונותנת לי להרגיש ישראלי. אני מרגיש שנקלטתי באמת במדינה".
עדל והב זוכר במדויק את היום שבו נכנס לעבודה בחברה. "ה-6 במאי 2001", הוא אומר מבלי להסס. "נפגשתי עם אלי לנדאו, שהיה יו"ר הדריקטוריון, יחד עם כמה צד"לניקים בכירים. לא דיברנו בכלל עברית, אבל החליטו לתת לנו לעבוד ב'חגית' (אתר תחנות-הכוח טורבינות גז) ומשם המשכנו לתחנת הכוח בחיפה, לבית מלכה ולמשק. אני עברתי למחלקת הביטחון ומשם למחלקת כיבוי-אש ארצית שם אני עובד עד היום".
סעדה גם נזכר: "הפרויקט הראשון שלי היה לנקות את חוף עכו. לקחו כמה חבר'ה מצד"ל ואמרו לנו שמעכשיו אנחנו רשומים במערכת של החברה, וברגע שיהיה פרויקט יקראו לנו. זו הייתה הדרך שלהם להודות לנו על מה שעשינו עבור המדינה. לשמחתי היה פרויקט אחד ואז עוד אחד ובסוף גם קיבלנו עבודה קבועה עד היום".
"כשהמדינה לא זוכרת, חברת החשמל כן זוכרת"
מדי שנה מקפידים בחברת החשמל לציין את מועד היציאה מלבנון באירוע מיוחד לעובדים הצד"לניקים, אלא שהשנה בשל משבר הקורונה נאלצו לקיים את האירוע מרחוק. יו"ר דירקטוריון חברת החשמל, האלוף במיל' יפתח רון-טל והמנכ"ל עופר בלוך אירחו וירטואלית את העובדים למפגש שכלל ברכות ושיחה פתוחה מלאת זיכרונות. "אני גאה לדבר אתכם היום מכמה סיבות", אמר האלוף במיל' רון-טל. "קודם כל, מתוקף הערכתי העצומה כקצין בצה"ל וכמפקד במלחמת לבנון הראשונה. בנוסף, כיו"ר חברת החשמל, שידעה להכיר לכם תודה ולאפשר לכם תעסוקה. זכינו שגורלנו נשזר בגורלכם, ובגאווה ותחושת שותפות אמת אנחנו צועדים יחד לעתיד משותף". לברכות הצטרף גם המנכ"ל בלוך: "החברה פועלת ללא לאות לטובת גיוון תעסוקתי ושילוב עובדים מהקבוצות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי, והם מצדם מחויבים לחברה ומשרתים את הלקוחות במסירות ראויה".
עובדי החברה יוצאי צד"ל, שהתכנסו באודיטוריום בחיפה והשתתפו באירוע, התרגשו. "זה משמח לדעת שעדיין מעריכים אותנו, שיש מי שזוכר אותנו", אמר והב. "כשהמדינה לא זוכרת, חברת החשמל כן זוכרת ומעסיקה אותנו ומתייחסת אלינו כשווים. לא מובן מאליו שעושים מפגש להגיד תודה".
"זה היה קרב על הבית, על המשפחה ועל הכבוד"
על התקופה המדממת ההיא, בדרום לבנון של שנות ה-80 וה-90, הם לא ממהרים לדבר. נדמה שהטראומה עוד חקוקה עמוק בלבם. על המשימות שמילאו כחיילים וקצינים הם מדברים בכלליות, לא נכנסים לפרטים, עדיין חוששים מנקמת חיזבאללה וצבא לבנון. "הצטרפתי לצד"ל בשנת 1987 ונשארתי עד הנסיגה", מספר ג'ורג'. "הצטרפתי כדי לשמור על המשפחה שלי, על האדמות שלי שמהן רצו לגרש אותנו. זה היה קרב על הבית, על המשפחה ועל הכבוד. שלא יבואו ויאנסו את אמא שלי או את אחותי – אלה דברים שקרו לשכנים שלי. כמה שזה יישמע לאנשים מוזר – אף אחד מאיתנו לא חשב בכלל אם להתגייס או לברוח, פשוט נלחמנו. חיפשנו במקביל מישהו עם אינטרס כמו שלנו, ומצאנו את מדינת ישראל שאיתה עבדנו כתף אל כתף".
מה היה התפקיד שלך בצד"ל?
"הייתי קצין ארטילריה, עשיתי הרבה קורסים גם בישראל ונלחמתי בהרבה קרבות. היו לי הרבה מאוד חברים שנהרגו סביבי. זה פצע פתוח שלא נסגר ולא ייסגר בחיים".
סעאדה נזכר: "אני הצטרפתי בגיל 17, בגלל המצב. הייתי בתותחנים בהתחלה, ומשם עברתי לשריון ולעוד דברים שהיום עדיף לא לדבר עליהם. השתיקה יפה".
והב ממשיך: "הייתי חלק מהצוות שהקים את צד"ל, עוד בתחילת שנות ה-80. התחלנו לבנות את הביטחון של האזור עם גנרל אנטואן לאחד וקצינים. הייתי הרבה במודיעין בהתחלה. בנינו את זה קודם כל כמו משמר אזרחי. משם המשכנו לקורסים ותרגילים, למדנו עברית והייתי קצין ביטחון בכמה מקומות במדינה. אצלנו לא היה תפקיד של אלוף או כל מיני דרגות כאלה, אצלי הדרגה הייתה שש-פלוס-פלוס, שזה כמו אלוף-משנה בצה"ל".
כשישראל מציינת 20 שנה לנסיגה מלבנון, עבורכם זה יום שמח או עצוב?
"זה מחולק לשניים עבורי", עונה סעאדה. "באופן אישי, סגרתי דלת ופתחתי אחת אחרת. אני משתדל לחשוב כמה שפחות על הימים בלבנון. הגעתי ממשפחה גדולה מאוד שם, ופה אני לבד. אמא, אחיות, דודים ודודות – אין לי כאן. אני מרגיש את זה מאוד בחגים. התאריך העגול של הנסיגה לא אומר לי כלום, מבחינתי כל חג שבו אני לבד – זה יום הנסיגה שלי".
לדברי ג'ורג', "יש הרבה אנשים שלא היו יכולים להתרגל לחיים פה והחליטו לחזור ללבנון. אני אחד מאלה שהחליטו לחזור, אבל קיבלתי מידע שאם אני חוזר – אני מת. לפחות פה אני חי, שם אני לא יודע מה יהיה. בהתחלה היה לנו קשה מאוד כי זו לא המדינה שלי ולא השפה שלי ולא העם שלי. אבל הגעתי למסקנה שאין ברירה ואני אשרוד פה ובניתי את החיים שלי מאפס. היום אני מרוצה מישראל, אבל מתגעגע ללבנון. אני תמיד אומר לעצמי שהבנאדם יודע איפה הוא נולד, אבל לא יודע איפה הוא ימות".
