מסוק קטן הפציע בשמי הר מירון בשעות בוקר מוקדמת במרץ 2019. הוא עשה את דרכו לאתר עבודה של חברת החשמל במסגרת עבודה שגרתית של הקמת קו מתח גבוה באזור. אל״מ (במיל׳) אבי חכמון ישב בתוך המסוק דרוך לקראת העבודה הצפויה. על הקרקע מתחתיו עבדו כבר זמן רב צוותים של החברה כדי להכין את המלאכה המורכבת. כבר 20 שנה שחכמון לוקח חלק בעבודות מהסוג הזה, מקפיד על זהירות ותקשורת רציפה עם הצוות על הקרקע, מגייס את כל הניסיון והמיומנויות של טייס קרב עטור שבחים. אלא שאז משהו לפתע השתבש.
המסוק הנמיך, חכמון הוציא את ראשו מדלת תא הטייס כדי להעיף מבט טוב יותר אל השטח, והסיט בטעות עם ידו את מוט ההיגוי. כלי הטיס הנמיך, הרוטור האחורי פגע בעמוד חשמל וכתוצאה מכך המסוק התרסק. חכמון חולץ מתוך המסוק המרוסק על ידי אנשי יחידת 669 של חיל האוויר. הוא נמצא פצוע במצב קל והועבר להמשך טיפול בבית החולים רמב״ם. ״זה היה רגע של חוסר תשומת לב וחוסר תיאום עם הקרקע״, הוא מודה. ״אני נמצא כאן בנס כי בסופו של דבר טעות שלי גרמה לי להתרסק. נאלצנו להביא מסוק חדש, וחבל, כי דווקא אהבתי את הקודם. אני לא זוכר הרבה מהאירוע עצמו״.
לא חשבת לפרוש בנקודה הזאת?
"ממש לא, זאת הייתה רק תקלה קטנה בדרך. יש משימות חשובות לעשות, ואנחנו כאן לעשות אותן. אין זמן לפרוש, ואני גם לא בשיא עדיין. יש פחד, הפחד נמצא אצלי תמיד, הוא גם זה ששומר עליי".
הבטיחות היא החלק החשוב ביותר בעבודה
16 חודשים לאחר מכן, יולי 2020, שעת בוקר מוקדמת של יום שישי. השמש רק החלה להפציע והמסוק של אל״מ חכמון שוב מזמזם מעל אתר הקמת קו מתח על קיסריה-תנובות, מוכן לעבודה. הרחק למטה צוות הקרקע, בלבוש תקני מלא של קסדות וסרבלים, כבר סיים להקים במות ולחסום כבישים כדי להבטיח את בטיחות העבודות. אבל רגע, איך בכלל מסוק קשור לכל הסיפור הזה?
״אנחנו פורשים תיל מקדים בין העמודים בקו הזה באורך של כמה קילומטרים. התיל מורכב מחוטי פלדה דקים, השזורים יחד ויוצרים תיל גמיש וחזק בקוטר 10 מ״מ, שיכול למשוך צרור תיילי אלומוניום להולכת חשמל״, מספר שי כהן, מנהל מחלקת ביצוע קווים עיליים בצפון בחברת החשמל. את הפרישה הזאת, שבעבר נעשתה על ידי עובדים במשך ימים ארוכים, מבצע היום המסוק. זאת אחת הסיבות שתדריך הבטיחות של חכמון הוא החלק החשוב ביותר בעבודה, בוודאי אחרי אירוע ההתרסקות ההוא.
"אני מבקש לשמור איתי על קשר עין כל הזמן", מבהיר חכמון לצוות על הקרקע. "תהיו עירניים מולי בקשר ותזהירו אותי אם אני מתקרב יותר מדי לעמודים או מכשולים אחרים בדרך. אתם העיניים שלי, אין לי אפשרות לשים לב להכל וזה קריטי שתהיו העיניים שלי שם למעלה״. מכאן הוא עובר לבדיקת טרום הטיסה, עושה סיבוב שלם סביב המסוק ובוחן כל פרט ופרט. למעשה, מדובר במסוק רגיל לגמרי למעט פרט לוו קרס על הדופן השמאלית, אליו נקשרים הכבלים שהמסוק של חכמון יפרוס על גבי עמודי החשמל.
כדי למנוע מחכמון את הצורך להמריא ולנחות, המסוק נוחת על משטח נחיתה המותקן על משאית ייעודית. על המשטח מחברים הצוותים את הכבלים אל הוו, ומשם יוצא המסוק בטיסה אל העמודים הפזורים בשטח. זוהי טיסה מורכבת שדורשת מיומנות אדירה, שכן במהלכה נדרש חכמון להתקרב מספיק אל העמוד כדי להשחיל בזהירות את הכבלים לתוך גלגלות ייעודיות שמותקנות על העמוד, תוך שהוא שומר על מרחק בטיחות. כך חוזרת הפעולה עמוד אחר עמוד, גלגלת אחר גלגלת, עד שהכבל מתוח על פני התוואי כולו.
״פעם הגנו על העורף, היום אנחנו פורשים חשמל״
הדבר הראשון שמפתה לשאול את חכמון עליו הוא הסיכון התמידי, אבל הוא פשוט מושך בכתפיו. ״הסיכון קיים, אין שום ספק, אבל זאת חלק ממערכת היחסים שלי עם העבודה: כל עוד מנהלים אותה בצורה מקצועית, מכבדים אותה וגם אותי, הסיכונים קטנים מאוד. מה שנשאר זה פגיעה במכשול, כמו שקרה לי במירון, אבל זה סיכון מחושב בהשוואה למקומות שבהם הייתי בעבר״.
העבר הזה התרחש במהלך השירות הצבאי המפואר של אל״מ חכמון. כטייס מסוקי קרב, הוא השתתף בעשרות מבצעים במלחמת לבנון הראשונה וקיבל את צל״ש הרמטכ״ל ב-1987. העיטור הוענק לו אחרי המשימה בה הוביל צוות של שני מסוקים שחילצו משטח לבנון את ישי אבירם, טייס מטוס הפנטום שהופל כשעליו גם הנווט, רון ארד. כשאש תופת ניתחת עליהם מכל עבר איתרו המסוקים את אבירם בוואדי צר ומצוקי, שהגישה אליו התאפשרה רק בריחוף בגובה נמוך תוך סיכון חיי הצוות. אבירם הצליח ללפות בידיו את מגלשי המסוק, והוטס חזרה אל שטח ישראל.
"האמת היא שיש כאן נוסטלגיה, כי המסוק שאני טס עליו עכשיו, זה קרוב משפחה של המסוק שטסתי איתו בלבנון", הוא אומר. "בזמנו אלה היו מסוקי תקיפה שהגנו על העורף של ישראל – היום אלה מסוקים שמבטיחים לאזרחים את זרם החשמל. החילוץ הזה מלווה אותי כל החיים. הוא תמיד יהיה חלק ממני ואני חושב על הגיחה הזאת הרבה, וזוכר אותה בצורה מפורטת. אני שמח שהצלחנו להציל אותו. היו מעורבים שם נחישות, הרבה מזל וכוח עליון שהיה לצדנו".
בינתיים, על הקרקע, מביט כהן על המסוק המרחף בשמיים ושוקע בנוסטלגיה. ״הגעתי לחברת החשמל בדיוק לפני 40 שנה, ואז היינו עושים את כל התהליך הזה לגמרי לבדנו. תארו לכם לעבור מעמוד לעמוד, למתוח ידנית, הכל לאט, וזה עוד בשטח ישר. אם העבודה הייתה מתבצעת בשטח מורכב כמו יער, נחל או מכתש, אנחנו מדברים על פרויקט של חודש-חודשיים. היום הכל קורה בשעות. אם פעם בנייה של קו לקחה ארבע שנים, היום אנחנו מדברים על שנה או שנה וחצי. אני זוכר כמה מבאס זה היה אם הכבל היה נופל לך למטה, היית צריך לרדת את 50 מטר כדי להרים אותו ואז לחזור את כל הדרך למעלה. אנשים היו נשחקים ועוזבים. היום יש במות ומסוקים, זה מדהים״.
