אני גורמת לאנשים לסובב את הראש ולהסתכל. לא, אני לא מחמיאה כאן לעצמי, אני פשוט אחת הנשים היחידות בתפקיד שטח. אני מהנדסת תקשורת במחלקת פריסת מונים ארצית ומטפסת על עמודים עבור התקנות ובדיקות של מונה שנאי בארון מניה חכמה, שנמצא על העמוד. עכשיו, אפשר להבין אותם. אחרי הכל, כמה פעמים יצא לכם לראות אישה מטפסת על עמודי חשמל? אנשים עוצרים את הרכב, מצפצפים, גברים אומרים לי שהם גאים בי, נשים אומרות שכיף לראות אותי.
הפכתי למיצג בסיור לימודי של תלמידי בית ספר. באחת העבודות בבנימינה מורה שסיירה עם הכיתה שלה עצרה לידי, ריכזה את התלמידים ואמרה בהתרגשות כמה כיף ומעורר גאווה לראות אישה בתחום הזה. בהזדמנות אחרת החלפתי מונה בבית של משפחה אבלה, והאלמנה ממש בזמן האבל שלה באה אליי, השתחוותה ואמרה ״אני מורידה בפנייך את הכובע״. הייתי ממש מובכת.
הכול התחיל לקראת התיכון, כשהתקבלתי למגמת חשמל. כל כך התחברתי, נמשכתי לזה עד כדי כך שאמרתי שלפני הגיוס אני רוצה להתקבל לעתודה. המשכתי לתואר הנדסאית חשמל והייתי, כמובן, האישה היחידה. אנשים שאלו מה הקשר שלי לזה ואיך אני אשרוד, אבל ממש לא התעניינתי בחששות שלהם אלא במה שמרגש אותי. בצבא לא היו תפקידי חשמל לנשים ולכן שירתי בתפקידי אלקטרוניקה בחיל הים.
החלום היה חברת החשמל, ופשוט הצבתי את זה כמטרה. מיד עם השחרור מהצבא ראיתי את עצמי בחברת החשמל. זה מבחינתי הטופ, לכן ניגשתי לאתר החברה לחפש משרה מתאימה. מצאתי, הגשתי קורות חיים ו… קיבלתי תשובה שלילית. לא ויתרתי, המשכתי לחפש תפקיד והגשתי מועמדות פעם שנייה. ושלישית. ורביעית. כל פעם דמיינתי איך מקבלים אותי ואיך ייראה היום שלי, כי אני מאוד מאמינה במחשבה יוצרת מציאות. בינתיים המציאות הייתה מכתבי דחייה.
פעם חמישית גלידה, ועוד באילת. ואז הגשתי מועמדות בפעם החמישית ונסעתי לחופשה באילת. אחת המגייסות התקשרה ואמרה שאני נראית מאוד מעניינת לתפקיד. אני לא יכולה לתאר כמה התרגשתי ואיך התגאיתי בעצמי שלא ויתרתי. זה הנופש הכי טוב שהיה לי. אחריו זומנתי לריאיון שעברתי בהצלחה, ומשם הגעתי לחברה שבה אני עובדת יותר מארבע שנים.
אני חושבת שזו זכות גדולה לעבוד בחברה שדואגת לעובדים. ראיתי כמה זה חשוב בתקופת הקורונה, כשרבים מחבריי וחברותיי מצאו את עצמם ללא עבודה. הרגשתי שמקום העבודה דואג לזכויות שלי, למשפחתי, ולבריאות מעבר לתעסוקה. אני רואה איך מקדמים ומעודדים את נושא השוויון וקידום הנשים בחברה, וזה המקום לקרוא לעוד נשים להעז ולחלום בגדול, כי אין דבר העומד בפני הרצון!
אני קמה כל בוקר עם חיוך גדול. לא משנה מה חשבתי קודם על חברת החשמל, המציאות עלתה על כל הציפיות. התחלתי במשרת חשמלאית במפעל לוחות חשמל, שם היינו רק שתי נשים. אחרי שנה וחצי רציתי להמשיך להתפתח, אבל לא התקבלתי למשרות שהגשתי אליהן מועמדות פנימית.
בטח כבר הבנתם שאצלי מכתבי דחייה לא מוציאים את הרוח מהמפרשים, אלא להיפך. אני רוצה לממש את עצמי, אני יודעת שאני יכולה לתרום, יש לי מוטיבציה, וזה שאני אישה לא ימנע ממני כלום. ואז קראו לי לריאיון במחלקת פריסת המונים החדשים החכמים, שהיום הם הפנים של החברה. ״עדיין לא יצא לנו לראיין אישה לתפקיד, אז הכבוד הוא לנו״, אמרו לי וגרמו לי להסמיק.
היום אני מבינה שאני פורצת דרך. תבינו, בעיניי אף פעם לא עשיתי משהו מיוחד. היום אני יודעת שמה שעבורי נראה טבעי, נתפס אצל אחרים כחריג. אני מבינה שאני נותנת השראה לנשים אחרות, אני גם בת הקהילה האתיופית וגם משם מגיעות אליי מחמאות. זה לא מובן מאליו.
היו גם תגובות פחות חיוביות, אבל את מי זה מעניין? החונך שלי לא חשב שאצליח. ״יהיה לך קשה עם ציפורניים״, הוא אמר לי. עניתי בביטחון שלא ידאג, ושאם אתקשה במשהו אז נדבר. כשעבדתי בשטח עם שותף ועליתי על עמוד, מישהו צעק עליו: ״אתה לא מתבייש, ככה נותן לה לעלות על העמוד?״. בשדרות ניגש אליי אדם מבוגר עם שאלות מזלזלות. אני תמיד עונה בביטחון ובנימוס, זוכרת שאני מייצגת את חברת החשמל, ומהר מאוד הטון משתנה והזלזול הופך לעניין והערכה.
יש בעבודה גם סכנות. לפעמים אני עובדת בגובה רב, ולפעמים מתחת לאדמה. הסכנה העיקרית היא התחשמלות, כי יש עבודה עם מתח חי, או שמוצאים נתיכים שרופים ואפילו גניבת חשמל. כשהתקנתי מונה על שנאי, גילינו קצר בין שתי פאזות והייתה סכנת התחשמלות אמיתית. הדרך היחידה למנוע סכנה היא לעבוד במדויק לפי סדר פעולות ובדיקות בטיחות. ממש כמו שטייס ותיק תמיד יערוך את כל בדיקות הבטיחות בלי לדלג על אף שלב – ככה גם אני, מדקלמת הכל בקול רם לעצמי. הבטיחות במקום הראשון.
אני בת 29, אמא לתאומות, עם בעל מדהים. מאז שהתקבלתי לחברת החשמל הספקתי להתחתן ולהביא לעולם תאומות. בעלי תומך ומעצים, הוא רואה כמה אני אוהבת את העבודה וממש מרים לי. בין 17:00 ל-19:00 אני בלי הטלפון, בזמן איכות עם הבנות, וחשוב לי שהן יראו שנשים יכולות לעשות הכל, ממש כמו אמא שלהן. חוץ מזה אני אוהבת לקרוא ספרי התפתחות אישית ולהאזין לפודקאסטים, וסליחה על הקיטשיות, אבל כל יום אני מנסה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. אם תבקרו ברכב שלי תמצאו פתקי העצמה, ואני מוצאת זמן להתנדב בעמותת ״הכל באהבה למען הקשישים״. כשאני הולכת לישון אני מספרת לעצמי איך עבר היום, אילו דברים עשיתי, איך תרמתי לעצמי, כמה סיפוק היה לי מהיום ואיזה כיף שמחר יום חדש.
