כל החיים שלי הובילו אותי למקצוע הזה. אני בן קיבוץ שפיים, ובן למשפחת חיל הים. אבי הביולוגי נהרג במבצע של השייטת. אמי התחתנה בשנית, עם איש שייטת נוסף ועברנו לגור בצוקי ים, שם התאהבתי בים. למדתי במכמורת, ושם הפכתי את הימאות למקצוע שלי. שירתי בחיל הים בתור מפקד ספינה גוררת. כשהשתחררתי, שמעתי שיש מחלקת ים בחברת החשמל, והגשתי מועמדות. חיכיתי ארבעה חודשים עד שחזרו אליי. בסוף, אחרי שאישרו את הבדיקות הרפואיות שלי, הצטרפתי לחברה.
מחלקת הים הוקמה לייעוד אחר בכלל. במקור היא נועדה לתת שירות לקשירת מכליות דלק. על הדרך, הבינו שחלק בלתי נפרד מהעבודה הוא מתחת למים, אז הקימו צוות של צוללנים. אחר כך השתלב נושא אחזקת תחנות הכוח. הטורבינות של תחנת הכוח מקוררות על ידי שאיבת מים קרים מהים, ואנחנו שומרים, בין היתר, על כל מערך כניסת המים האלה. העבודה כוללת גם ניקוי סורגים במטרה למנוע הצטברות של לכלוך, שעלול ליצור נזק לתחנה ובכך לשבש את אספקת החשמל. אנחנו עובדים בים הפתוח, בתחנות כוח ואפילו במבנים של החברה שיש בהם מים.
אני לא בוגר תואר, ואין לי השכלה רשמית אחרת. הגעתי מוכן מהצבא עם כל התעודות המקצועיות: צוללן, ימאי, הכשרה להפעלת כלי שיט. במהלך העבודה בחברה רכשתי הרבה תעודות נוספות. כל אלו עוזרות לי במגוון המשימות שאנחנו מבצעים במו ידינו: שינוע במלגזות, מנופאות, גרירה ימית, ריתוך.
אנחנו עולים לא מעט על אוניות, ו"משתלטים" עליהן. למשל יכולה להגיע מכלית במשקל של 50 אלף טון, שצריך לשאוב ממנה דלק, ואז אנחנו מרימים צינור מקרקעית הים. בגלל שאנחנו צוות מגובש שמכיר את כל השלבים בעבודה, אנחנו מתחלקים בתפקידים, אז כך כל פעם יוצא שאני עושה משהו אחר.
אנחנו עובדים עם משקלים מסיביים, אז אני שומר על כושר פיזי טוב. כשאתה עובד מתחת למים זה לא כמו סתם לצלול ולראות דגים, זה דורש הרבה מאמץ בגלל שאנחנו עובדים תחת זרמים חזקים של תחנות כוח, ונאבקים בהם תוך כדי העבודה. בגלל זה, אנחנו נכנסים הרבה פעמים למצב של נשמת (היפר ונטילציה). אם צולל רגיל יגמור את מכל האוויר שלו ב-20 דקות, אנחנו נסיים אותו בערך בחצי מהזמן הזה.
אשתי חרדה לי כל יום. העבודה שלי, בסופו של דבר, מאוד מסוכנת. יש לי גם בן ובת (בגילאי 25 ו-22), וכולם מודאגים. עד שאתה לא יוצא החוצה מהמים, הם לא יודעים מה אתך. אגב, הילדים לא ממש יודע מה אני עושה בעבודה. כלומר, הם יודעים מה זה צלילה, אבל לא מצליחים להבין את התפקיד הספציפי. את המקצוע של אשתי הם כן מבינים, כי לה יש חנות למוצרי חשמל. ככה אנחנו סוגרים מעגל במשפחה: אני מספק את החשמל שיפעיל את המוצרים שהיא מוכרת.
אני כבר לא צולל כתחביב. בגלל האינטנסיביות היומיומית של התפקיד, אתה מאבד את ההנאה שבזה. עם זאת, גם בעבודה יש מקומות שאני עדיין מצליח להתחבר בהם לכיף שהיה לי כשזה עוד היה רק תחביב. אתה עדיין מוצא את עצמך מסתכל מסביב ונהנה ממה שאתה רואה.
כל החברים מתלהבים מהעבודה שלי. כל אחד, גם סתם מהרחוב, שאתה אומר לו שאתה צוללן בחברת חשמל, אומר "וואו, לא חשבתי שיש דבר כזה". זה משהו שלא מסתדר להם בראש. אולי זה כי הם חושבים שחשמל ומים זה מסוכן, מי יודע.
אמשיך בתפקיד כל זמן שיתאפשר לי. למרות שאני יכול כבר לצאת לפנסיה, אני לא רואה את עצמי עוזב. השהייה עצמה מתחת למים עושה לי כיף. זה הריגוש.
