העבודה שלי מאוד מגוונת. אני מטפלת בתקלות חשמל, עובדת על עמודים בגובה בעזרת במות הרמה, מחליפה שנאים תקולים, מתקנת חוטים קרועים. בגדול, אני עושה הכול כדי להחזיר את אספקת החשמל. אני עובדת בעצימות מרבית במיוחד אם מדובר בתקלה במתקן חיוני, כמו בית חולים למשל, כדי למנוע מצב של השבתת חשמל לזמן רב.
השבוע הוקפצתי לשדי אברהם אחרי פגיעת טיל בקו חשמל. יצאנו לאזור העוטף אחרי שהעמסנו את כל הציוד והשכפ"צים. הגענו לשטח הכינוס וחיכינו לאישורים מהצבא להיכנס לאזור התקלה, כי כל הכבישים היו חסומים. לפני הביצוע מגיע הקב"ט עם עוד מאבטח. כולם עם ציוד מגן, חלקם עם נשק. אנחנו מכינים את עצמנו לכל תרחיש, ומקבלים תדרוך שכולל הסבר איפה המרחב מוגן הקרוב במידת הצורך. ברגע שהיה אישור – נכנסנו לעבודה משוגעת. לא עצרנו לרגע.
לאורך העבודה אני דרוכה. אנחנו נכנסים לשטח ורואים ילדים קטנים, זקנים ומשפחות שאין להם חשמל. אנחנו עושים הפסקת חשמל יזומה, ומכינים מראש את כל הפעולות והכלים – הכול כדי להחזיר לתושבים חשמל במהירות. האנשים מאוד שמחו, למרות שתמיד יש כאלו שמתלוננים שזה לוקח הרבה זמן. זה לא תלוי בנו. מבחינתנו, נעבוד מסביב לשעון כדי להביא פתרון. באחד מימי המבצע עבדנו עד 4 בבוקר, אבל אנחנו יודעים שזה יכול לקרות, אז אנחנו נרתמים.
ראיתי את הטילים מול העיניים, ואת כיפת ברזל מיירטת אותם. עבדתי על במה ממוגנת בגובה, כי במצבים כאלו חייבים לעבוד על ציוד ממוגן ירי. כשאת נמצאת בגובה יכולים לירות עלייך, וצריך מקום מסתור. האזעקות עלו וירדו בזמן העבודה, אבל כל מה שחשבתי עליו זה איך להחזיר את החשמל במהירות ובצורה הכי נכונה.
יש חששות, אבל אני מרגישה שליחות. בגלל שאני גרה בדרום אני רגילה לזה, אבל לא אגיד שאין פחד – יש פחד. אם יש אזעקה, אני יודעת לאן אני הולכת, גם אם זה בשטח. אני מסתכלת עלינו, עובדי האחזקה של חברת החשמל, כמו על שוטרים שעומדים בגבול. אני תופסת את עצמי כלוחמת חשמל שעושה את העבודה מתי שצריך – באש, במים, בחום ובקור.
תמיד שאפתי להגיע לעבודה בחברת חשמל. בהשכלתי אני הנדסאית חשמל עם רישיון חשמלאי. אני עובדת בחברה יותר משנה וחצי. זו החברה הכי טובה שיכולתי להיות בה, וזו הקריירה שבה אני רוצה להמשיך עד הפנסיה. זו עבודה מאתגרת ודינמית, ובכל יום אני מוצאת את עצמי במקום אחר בארץ. אני שואפת להתקדם עוד, ולראות מה אני יכולה ללמוד ולשפר. אבל הכי חשובה לי התחושה שיש לי כל בוקר – אני קמה לעבודה שאני אוהבת ורוצה.
אני הבחורה היחידה בצוות שלי, אבל אני רגילה לזה. כל חיי הייתי בסביבה של גברים, גם בלימודים ובצבא, אבל אני לא תופסת פחות מעצמי לידם. אני שווה בין שווים. יכול להיות שגבר יעשה את אותה עבודה בחמש דקות פחות – אבל מבחינתי, מה שחשוב זה אם סיימתי אותה או לא. עם זאת, אני הכי נשית שיש, מקפידה לחדש את הלק, להתאפר ולשים תכשיטים. יש לי חברות שקוראות לי "משוגעת", כי הן לא היו רוצות לשבור ציפורן בעבודה, אבל יש גם חברות שקוראות לי "תותחית".
לבחורות שרוצות לעבוד – אין מה לפחד, תמיד יש מקום לעוד נשים. לא זורקים אותך למים, יש תהליך שנקרא "הרצת עובד", שבו רואים איך את מתחברת לצוות, ומעבירים עלייך ביקורת כדי שתשתפרי. אם לא יהיה לך טוב, כמובן שאפשר ללכת לממונים – והם יעזרו למצוא צוות אחר. כל בחורה שרגילה לשטח ורוצה את התפקיד – יכולה לעשות אותו. אבל חשוב אבל שלא תהיה לה בעיה עם גבהים, כי רוב העבודה היא בגובה.
אבא שלי גאה בי בטירוף, ותמיד מספר שהבת שלו עובדת בחברת החשמל. תמיד פרגנו לי במשפחה. גם התגובות של אנשים שרואים אותי עובדת מדהימות. כשרואים אותי עם מדים – מסתכלים עליי בגאווה. זו לא הייתה דרך קלה עבורי. קיבלתי הרבה פעמים "לא" ממקומות, הייתי על סף ייאוש, אבל החלטתי לא לוותר. אני בחרתי את העבודה הזו, ואף אחד לא הכריח אותי. יש ימים שקשה לי ולא הכול דבש, אבל אני קמה בבוקר שמחה, וזה הדבר הכי חשוב. אין דבר כזה "לא יכולה" – יש "לא רוצה".
