הייתי רק בן ארבע כשהלכנו ברגל מאתיופיה לסודן כדי לעלות לארץ ב"מבצע משה". שרדנו שם במשך תשעה חודשים, עד שלילה אחד מטוס הג'מבו הגדול של חיל האוויר הישראלי בא לאסוף אותנו. עשינו דרך ארוכה, שאותה אנשים שהכרנו ואהבנו לא סיימו כי הם נפלו קורבן לשודדים. אחרים איבדו את הילדים שלהם, ונאלצו להקים משפחות חדשות בארץ. לבסוף, הגעתי עם משפחתי לאשקלון, והתפזרנו משם לכרמיאל.
אני שמח שאנחנו פה, כי יש לי משפחה משלי. ההורים שלי עדיין בריאים תודה לאל, ואני זוכה לראות אותם כל יום. העובדה שהם רואים אותנו מסודרים ושמחים, זה דבר נהדר בעיניי. אני ושבעת האחים שלי מטפלים בהם, עוזרים להם ודואגים שלא יהיו לבד. אנחנו זוכרים שהם עשו המון בשבילנו כדי שנגיע לפה בריאים ושלמים, אז זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם בחזרה.
כשהגעתי לארץ לא היה לי מושג מה קורה מסביב. חיפשתי איפה להתאקלם, ועשיתי מאמצים גדולים כדי להבין את השפה. עברתי כל מיני דברים קשים בילדות, סבלתי מאפליה, שמעתי קריאות כמו 'תחזור לאתיופיה' כל הזמן. זה המחיר ששילמתי כי הייתי בין האתיופים הראשונים שהגיעו לארץ. מן הסתם האנשים שחיו פה באותה התקופה לא היו מודעים לקשיים שלנו. למזלי, הילדים שלי גדלו בתוך החברה של היום, והכול קל להם ונגיש להם יותר. כשהם מבקשים משהו – הם מקבלים. הם יודעים גם לדרוש.
כשהייתי רק בן 11 מצא אותי ברחוב מאמן כדורסל. באותו היום בכלל שיחקתי כדורגל עם חברים. הוא, מצידו, ראה בחור אתיופי חמוד, עם כישורים אתלטיים מעל הממוצע. הוא בא אליי ואמר לי שאני צריך לנסות להתאמן בכדורסל. ברגע שהסכמתי ובאתי לאימון – התאהבתי בזה. הייתי הולך ברגל במשך 20 דקות מהבית לאימון. במקרים מסוימים הייתי הולך אפילו פעמיים ביום.
עבדתי בחנות ירקות כדי לקנות נעליים לאימון. חוץ מזה, הייתי הולך עם אמא שלי לנקות בתים בשביל עוד חמישה שקלים – וחי מזה שבוע. הערך שהיה לי לכסף הוא שונה לגמרי מהערך שיש לכסף בעיני הילדים שלי. הייתי חייב לדעת להיות תחמן כדי לשרוד ולהשיג דברים. אין מה לעשות, גדלתי בסביבה שדרשה ממני להיות במצב של הישרדות. המאמן שלי הבין שלהורים שלי אין אמצעים לשלם על האימונים, אז הוא לקח אותי ואת אחי, אילן, שגם הצטרף לאימונים, תחת חסותו.
אח שלי ואני היינו יוצאי אתיופיה הראשונים ששיחקו בליגת העל בכדורסל בישראל. הגענו לשחק במכבי כרמיאל בתחילת שנות ה-2000. עוד לפני זה לקחתי אליפויות עולם בגילאי נוער, וטסתי לטורנירים בכל העולם. הצבא התחשב בי, ואפשר לי לעשות שירות לאומי כדי להתמיד במשחק. שיחקתי במכבי קריית ביאליק שתי עונות נהדרות, הפועל אילת, מכבי כרמיאל ועוד. אחי הגדול, אילן, היה בנוער של מכבי תל אביב, והגיע לחו"ל ושיחק בליגות בכל רחבי העולם.
צביקה שרף אמר לי בפנים: "אתה ואח שלך נולדתם בעשור הלא נכון". כאב לי לשמוע את זה, אבל ידעתי שהוא צודק. אם היינו נולדים עשר שנים קדימה הייתה הרבה יותר מודעות מהסביבה לשחקנים אתיופים, והיו עוזרים לנו להתפתח יותר טוב. אם הייתה לנו הדרכה טובה היינו במקום אחר לגמרי. אחרי שהתחתנתי חזרתי לגור בצפון, ואשתי אמרה לי שאי אפשר לרוץ כל החיים, אז התחלתי לאמן לצד המשחק. עשיתי את זה במשך 16 שנים. זה היה מאוד מספק, ונהניתי לראות ילדים שאימנתי פורחים וגדלים – ואפילו משחקים בליגה לאומית בקבוצות מובילות. הלב מתפוצץ מגאווה.
אם לא הכדורסל הייתי במקום לא טוב. המשחק הזה נתן לי המון: פיתח לי סבלנות, עזר לי להיות בסביבת אנשים טובים יותר. גם לי וגם לאחי הגדול הכדורסל שינה את החיים. הוא עיצב אותנו וגרם לנו להתפתח, להפוך לאנשים בוגרים, מבינים, דואגים אחד לשני ולסביבה.
העבודה בחברת החשמל קסמה לי, וניסיתי להיכנס לארגון בכל דרך. שלחתי מודעות למשרת קורא מונים, עשו לי ראיון עבודה ואמרו לי שהנתונים שלי מתאימים. אחרי שנקלטתי בחברה הזדמן לי להתמיין לאגף הרשת. הגשתי מועמדות ולמזלי עברתי את הראיונות. בהתחלה הייתי עובד מתח גבוה ונמוך, אחר כך התפנה מקום במחלקת חל"ב (חשמל לבתים), אז עברתי לשם.
יומיים אחרי שהצטרפתי, כבר הייתי עם מדי קבוצת הכדורסל של חברת החשמל. הנבחרת כוללת שחקני עבר נוספים ששיחקו בליגת העל, אז אני לא לבד. אני מהצעירים בחברה, כי נכנסתי לעבוד רק בגיל 38. הם נכנסו לחברה מזמן, אז הם במשרות בכירות בחברה. למרות שאני עדיין לא במקום הזה, אנחנו מתגרים אחד בשני וזה יוצר תחושה של תחרות אמיתית בינינו.
יש לי סיפוק יומיומי בעבודה. אתה כל הזמן מתקן תקלות לאנשים, מחדש או פורס תשתיות חשמל, מכניס חיים לבניינים. בתחילת הדרך בחברה ביצעתי גם פעולות אחזקה ותיקונים לאנשים שנפל להם החשמל. אתה מבין שזו עבודה מתגמלת כשאתה רואה את התודה של האנשים בעיניים. למרות שזו עבודה לא פשוטה, שדורשת תפקוד פיזי גבוה וריכוז רב, כל יום הוא שונה ומיוחד.
התיקון שלי זה הבנים שלי. אני מסתכל על הילד שלי משחק ומבין כבר היום שהוא יותר טוב ממה שאני הייתי בגילו. היום אני יודע איך לדחוף אותם, ואני יודע להבטיח שהם לא יעברו את מה שאני עברתי. הם לא ילכו את כל הדרך לבד. המסר שלי אליהם זה סבלנות. כל אדם מגיע עם סיפור מסוים, שלא ידוע לכולם. אסור לשפוט מהר מדי, וצריך לדעת להכיל את האחר. לא הכול שחור ולבן. העולם הוא מקום הרבה יותר טוב ממה שחושבים.
