למדתי שני תארים בהנדסת חשמל בבלרוס, אבל תמיד חיפשתי איך לפתח את הצד הימני של המוח. לכן, בשנה השנייה והשלישית של התואר ניסיתי ללמוד פסיכולוגיה, כי חשבתי שהקטע שלי הוא יחסי אנוש. זה תחום מאוד חשוב בעיניי, אבל שרדתי שם רק שנתיים. במקביל גם למדתי אמנות, ואת הלימודים האלו דווקא סיימתי בהצלחה. אפשר לומר שזו תמיד הייתה התשוקה שלי.
כשהגעתי לארץ ב-1990 עם בן זוגי ושני הילדים, אמרו לי שאין סיכוי למצוא עבודה כמהנדסת חשמל. אמרו לי שזה תחום גברי, ואפשר למצוא עבודה שבאמת תתאים לכישורים שלי רק בחברת החשמל. בינתיים עבדתי בלשכת המסחר, ועזרתי לעולים חדשים לחפש ולמצוא עבודה, להתאים את קורות החיים ולהתכונן לראיונות.
שלוש שנים אחר כך נכנסתי לחברת החשמל, וקיבלו אותי בזרועות פתוחות. הסיבה העיקרית לכך הייתה הניסיון שהבאתי איתי. בגלל שידעתי כמה דברים על המקצוע, לא היו צריכים ללמד ולחפוף אותי הרבה זמן, ועיקר המאמץ היה סביב שיפור העברית שלי. ההתפתחות של משק החשמל באותן השנים הייתה אדירה, כי ישראל הייתה בעיצומו של גל עלייה ענק. נוצר צורך להמון תשתיות חדשות: בתי ספר, אזורי מסחר וכו'. הייתה המון עבודה
התחלתי לעבוד בצוות שטיפל בכפרים במגזר הערבי באזור חיפה והקריות. טיפלנו בבקשות חיבורים לבתים ומתח נמוך, וגם בפיתוח מערכת מתח גבוה. עבדתי בזה שנתיים-שלוש, ואז נתנו לי לטפל בפרויקטים מיוחדים רק בתחום המתח הגבוה. הייתי חמש שנים בתפקיד הזה, ובמהלכו עשיתי המון פרויקטים מיוחדים, ונתתי פתרונות לא סטנדרטיים לכל מיני בעיות. את חלק מהתכנונים שביצעתי, אף אחד אחריי לא עשה שוב, כמו למשל הקמת קו מתח גבוה תלת-מעגלי ברמת הגולן.
כמה שנים אחר כך כבר התחלתי לנהל. ניגשתי למכרז לתפקיד ראש מדור תכנון לטווח ארוך, יחידה אסטרטגית, שבמילים פשוטות מסתכלת על פיתוחים במבט צופה פני עתיד. מה יקרה 15 שנה קדימה – איפה כדאי לבנות ולהוסיף משאבי אספקה בעקבות הגדלת צריכה. טיפלתי בכל אזור הצפון – ממטולה ועד נתניה. זה היה מאוד רציני ומאוד מאתגר. במכרז שאלו אותי איך אכנס לנעליים כל כך גדולות, והבטחתי להביא גישה חדשנית ודרכי עבודה שונות.
כשתחום החשמל הירוק התחיל להיכנס לחברה, אנחנו היינו בחזית העשייה. כל הפרויקטים החשובים בתחום הגיעו לאזור הצפון: טורבינות הרוח ברמת הגולן, מתקנים פוטו-וולטאים קרקעיים, מתקני אגירה ושאובה וכל הגנרציה של גז טבעי, ביו-גז, ביו-מסה וכל הטכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת. למדנו את הנושא תוך כדי, השתתפנו בכל מיני צוותים וכנסים, קראנו המון ספרות בנושא והתמקצענו. התרומה של אגף רשת צפון לנושא היא לא מבוטלת. אנחנו קולטים ונמשיך לקלוט עוד הרבה פרויקטים בתחום החשמל הירוק.
אני מרגישה שליחות בתפקיד הניהול שלי. אני מאמינה בעצמי כמנהלת שיש לי את היכולת להוציא מכל אחד ואחד את הפוטנציאל, ולנצל אותו ב-100%. מאוד חשוב לכוון וללמד ולתת דוגמה אישית כדי שכל אחד יפנים שעבודה בצוות זה כבר 90% הצלחה בתפקיד שלנו. במהלך הקורונה הייתי מקבלת כל שבוע מכתב הערכה או תודה מלקוחות מרוצים, אפילו על דברים טריוויאליים. היה לי גוש בגרון על כל מכתב כזה. זה נתן לי המון כוח להמשיך. אני רואה איך אני מצליחה לחבר הרבה אנשים עם רקע שונה להצלחה גדולה.
בסטודיו שלה. מציגה מסביב לעולם
למרות שאנחנו לפעמים בלחץ אטומי בצוות, אנחנו מקפידים לשתות קפה אחד עם השנייה ולשאול "מה שלומך?". אנשים תוהים איך אני מצליחה לשמור על הצוות באווירה כזו. לדעתי זה פשוט: בן אדם שבא לעבודה ויודע שתצפה לו שם אווירה כל כך טובה וחברים – הוא פשוט ייתן מעצמו את הכל.
אם לא הייתי עוסקת באמנות עד היום, הייתי כמו פרח נובל. בגלל שעבדתי כמהנדסת, והייתי (ואני עדיין) אמא לילדים, לא הצלחתי בעשור הראשון שלי בארץ ליצור יצירה משמעותית. זרקתי את כל היצירות מאותה התקופה לפח. לפני כ-20 שנה, התחלתי ללמוד בסטודיו לציור. מאוד התחברתי לציור בצבעי שמן. במהלך העבודה עשיתי הרבה פעילויות שטח באזור הצפון, וראיתי כמה המדינה שלנו יפה. זה נתן לי המון השראה להמשיך לצייר. זו האמנות שלי: לראות תמיד את הנוף היפה, את האנשים היפים, לגזור את הקטעים היפים ולהעביר את המסר הזה למי שמביט ביצירות שלי.
בקריירה שלי כאומנית הגעתי מאוד גבוה. הצגתי בין היתר תערוכת יחיד של 64 מיצירותיי בגלריה בלוס אנג'לס, השתתפתי גם באירוע פיסול נשי בעין הוד, בחסות רות דיין ומשפחת עופר. היצירה שלי נבחרה מבין 100 אחרות, ומוצגת עד היום, כבר מעל 10 שנים, במלון לאונרדו מינכן בגרמניה. למרות שזה מאוד לא פשוט לשלב בין העולמות למי שעובדת במקצוע כמו שלי, לפעמים אני מוצאת את עצמי מסבירה לאנשים שבעזרת החוש הטכני שפיתחתי בעבודה אני יודעת לייצר קומפוזיציות מדויקות ולהתאים צבעים, ואת החוש האמנותי מהציור אני מיישמת ביחסי האנוש שלי עם השותפים בעבודה. כל מי שישלב אמנות במקצוע שלו יגיע רחוק.
