כששואלים את גדעון כובני (57) "מה שלומך", שאלה קשה בימים אלה, הוא משיב: "הכל דבש, עם נגיעות של סילאן". כזה האיש, אופטימי מטבעו. כבר חודש שכובני, ראש תחום פיקוח קבלנים באזור הדרום בחברת החשמל, הוא פליט בארצו יחד עם משפחתו. הם רחוקים 100 ק"מ מביתם בקיבוץ חולית, עם סיפורים, זיכרונות ומחשבות מאותה שבת ארורה שלא מפסיקים לרגע. אלא שככל שהשיחה נמשכת, מלווה בחיוך על פניו, מתברר שהוא אותנטי לגמרי.
הבדיחות לא מפסיקות בין סיפור לשחזור, נוראים ככל שיהיו. הוא הראשון שיודה שזה חריג, אולי מנגנון הגנה שמאפשר לו להמשיך הלאה עד שיוכל להתמודד עם מה שקרה, אבל זאת גם הוכחה שהוא עשוי מחומרים אחרים. הוא לא ירשה לכם לקרוא לו גיבור, אבל אין הגדרה אחרת למה שעשה ב-7 באוקטובר במשך 12 שעות, מטרים ספורים ממאות מחבלים, ביום שבו איבד הקיבוץ הקטן יותר מ-10% מחבריו.
"אדפוק בהם כדור לפני שיגיעו אליכם לממ"ד"
ב-06:25 נשמע ה"צבע האדום" הראשון בקיבוץ חולית. "לא הבנו שזה משהו חריג בשלב הזה. אתה אומר לעצמך שהנה, עוד סבב, ומכניס את נעמה, אשתי, ואת הילד לממ"ד", נזכר כובני. אלא שאז מתחילים להישמע קולות חדשים: פיצוצים, יריות ומקלעים כבדים, ואיתם קבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ מתפוצצת בעשרות הודעות.
"אני שונא חפירות", הוא צוחק, "אז השתקתי את הקבוצה הזאת מזמן. נעמה מתחילה להקריא לי את ההודעות. אנשים רואים מחבלים ברחובות, יורים להם על הבתים ומנסים לפתוח את הממ"דים". גדעון הוא יוצא מג"ב. חלק נכבד משירות הקבע שלו עבר עליו מעבר לגדר, בחאן יונס. גם לו וגם לנעמה יש רישיון לאקדח. הם טוענים מחסניות ונכנסים לעמדות.
"גדעון בעמדת ירי מאחורי ארונית המקלחת ואני מתוך הממ"ד", כתבה נעמה בעדות לאתר "ישובניק" על השעות ההן. "כל ירי אני שולחת לו הודעת וואטאספ כדי לראות אם הוא בסדר, אם לא קרה הנורא מכל והוא נפגע". את ההיגיון של היציאה מהמרחב המוגן הוא מסביר בפשטות. "הדלתות האלה לא יכולות לעצור ירי. ידעתי שאם הם נכנסים פנימה, לא נוכל לעצור אותם מתוך החדר, אז יצאתי וחיכיתי להם".
"אם הם ייכנסו, אני אדפוק בהם כדור לפני שיגיעו אליכם לממ"ד", כתב לנעמה שישבה בפנים, מחזיקה את הדלת ביד אחת ואקדח ביד השנייה. היא כיסתה את בנם בן ה-10 ואמרה לו לעמוד בפינה חבויה של החדר ולא להשמיע קול. אם הם ייהרגו, אולי המחבלים לא יבחינו בו.
"תיכנס לעמדת לוחם, חייבים להציל את עדי"
תחושת הזמן מתערערת כשההודעות בקבוצה הולכות והופכות טרגיות מרגע לרגע. "שורפים אותנו", "אנחנו נחנקים", "תצילו אותנו". נעמה משתפת את גדעון בהודעות מבעד לדלת, אבל אין אפשרות לצאת החוצה. השבילים שורצים מחבלים.
"אני מקבל טלפון ממוטי קקון, השכן שלי", הוא נזכר, "הוא 'הוריד' מחבל בסלון והילדה הגדולה, ליהי, חטפה רסיס מרימון. הוא ואינה, אשתו, מנשימים אותה. הם צריכים עזרה. שביל הגישה בינינו הוא מרחק של 10-12 מטר, אבל אני מבין שאם אני יוצא, אני לא מגיע אליו. יש ירי בלתי פוסק של קלצ'ניקוב מעבר לדלת".
בזמן שגדעון מתלבט איך לעזור למשפחת קקון, מגיעה הודעה חדשה מנעמה, אשתו. החמ"ל של הקיבוץ מעדכן שעדי, בת השכנים, מאחורי ביתם, מתחבאת בארון וזקוקה לעזרה. "אמרתי לו 'גדעון, תעצור ותנשום עמוק. אתה מג"בניק, תיכנס לעמדת לוחם. חייבים להציל את עדי'", סיפרה נעמה.
גדעון מקבל החלטה לצאת מהדלת האחורית. הוא מנהל ירי מול מחבלים בדרך אל הבית שנפגע קשות מהמתקפה. "הכניסה של המחבלים אליהם הייתה מאוד אגרסיבית", הוא משחזר. "כבר בכניסה הבנתי שהאבא כבר לא איתנו. את הגופה של האמא מצאתי בכניסה לממ"ד, הזזתי אותה מעט כדי שאוכל להיכנס. הכרתי את עדי בת ה-7 דרך הבן שלי".
חפץ כבד נפל בתוך הארון ונחת על המסילה, כשהוא נועל את עדי בפנים. עם הרבה כוח, שהוא תולה באנדרנלין הגבוה, הצליח גדעון לפתוח את הדלת ולשלוף את עדי מתוך הארון. "היא ילדה מאוד ורבלית ונבונה. ראיתי שהיא בסדר והסברתי לה שהיא באה איתי".
תוך כדי חילופי ירי נוספים עם מחבלים, הם רצים חזרה אל בית כובני ועדי מוכנסת לממ"ד. אחרי כמה דקות מגיעה הודעה חדשה מנעמה: עדי סובלת מחום. גדעון נע אל ארון התרופות, מוציא ממנו דקסמול ומכניס לממ"ד. את השעות הבאות תעשה עדי בחדר הסגור, כשהיא נכנסת לסטטיסטיקה המצמררת של 21 ילדים שהפכו ליתומים בעקבות המתקפה.
"כבר שעות אני משחק אותה צבא"
אחרי החילוץ של עדי, גדעון חוזר לעמדת הגנה בבית. לצדו שני הכלבים הנאמנים שמתריעים על תזוזות מתקרבות. "הגל הראשון היה מאוד מקצועי", הוא אומר, "היה ממש סדר פעולות: פורצים, יורים, משליכים רימון, פיצוץ ואז ירי נוסף כדי לוודא".
מסיבה לא ברורה, הנוהל הזה פסח על בית כובני. המחבלים מרססים את הבית בירי, אבל לא מנסים לפרוץ מהדלת הראשית. הפריצה מתבצעת דווקא דרך חלונות החדרים. גדעון והכלבים נעים בהתאם לרעשים. הוא זוחל מחדר לחדר, תופס עמדות ירי וממתין.
בשעות הבאות הוא יירה בשלושה מחבלים מבעד לחלונות השונים בבית. אף אחד מהם לא הצליח להיכנס. בשאר הזמן, החושים מתארים את המתרחש בחוץ. "אתה מריח אבק שריפה ושומע אותם צוחקים מתחת לחלון, מריח את האוכל שהביאו איתם ואז את הסיגריות שהם מדליקים, וכל הזמן שומעים ירי ופיצוצים רחוקים וקרובים". מפעם לפעם הוא מרים את הראש לחלון כדי לסרוק את השטח ומבחין במתרחש.
הבוקר מתחלף לצהרים ואיתו מגיע הגל השני של אספסוף שמגיע לבזוז, לחטוף ולוודא הריגה. באחד המקרים הוא רואה לנגד עיניו רצח שמתבצע בעזרת מעדר. "בשלב הזה כבר ברור שאנחנו לבד לגמרי, אף אחד לא יגיע והמחשבות מתחילות להיות קרות רוח. אני יכול להוציא את הראש ולירות עליהם, אבל אני מבין שבמקסימום אני מוריד אחד-שניים, ואז השלישי יסתובב עם האר.פי.ג'י ויוריד אותי עם כל הבית".
הוא מנסה ליצור קשר עם סנ"צ אבי עמר, חבר ולוחם ביחידת יואב, כוח יס"מ שהוקם במטרה לטפל באירועי טרור בנגב. "תקפוץ לחולית אחי", הוא כותב לעמר בוואטסאפ, "כבר שעות אני משחק אותה פה צבא". עמר השיב שהוא נמצא בלחימה בקיבוץ בארי, שבו ניהל עם לוחמיו קרב הירואי. שם צולמה גם התמונה האחרונה שלו מחבק חייל צה"ל הלום קרב. זמן קצר לאחר מכן, נפל עמר בקרב על הקיבוץ. הוא הותיר אחריו שישה ילדים.
"אם הם ישרטו לי את האוטו – זה יהפוך לאישי"
ברגע של צלילות מצמררת, גדעון מתחיל להבין שיש סיכוי גבוה שלא ישרוד את היום. "אני נשוי בפעם השנייה. יש לי ארבעה ילדים ו-13 נכדים מהנישואים הראשונים, כולם שומרי שבת. ידעתי שאף אחד מהם לא יענה לי, אז הסרטתי להם סרטון פרידה. אמרתי להם שהכל היה דבש עם נגיעות סילאן, ושיהיה בסדר". שוב המשפט הזה, כאילו מעולם אחר שלא קשור למציאות, אבל גדעון מסרב להיפרד בפחד. אם הילדים והנכדים יראו את רגעיו האחרונים בצאת השבת, הם יזכרו אותו ככה, אופטימי ומבודח גם כשהכל נראה אבוד.
הודעה חדשה מגיעה בקבוצת הוואטסאפ בשעת ערב. בן השכנים, שנמצא על הרצף האוטיסטי, שואל בנימוס אם מישהו יכול לבוא ולקחת אותו כי אמא ואבא מתו. הוא מציין שכואב לו. לוחמי שלד"ג מגיעים אליו ומוצאים אותו עם קליע בבטן, שככל הנראה חצה את גופת אימו שניסתה להגן עליו. הלוחמים מחלצים אותו משם אלינו הביתה, שם אשתי חובשת אותו ומטפלת בו.
12 שעות אחרי תחילת המתקפה, נתקל סוף סוף כובני בכוח של יחידת שלד"ג שהגיע לשכונה אחרי לחימה של שעות. "אני מכיר אותם, אחד מהם הוא בן מאומץ שלנו במכינה. אנחנו מתחבקים, מעדכנים אחד את השני במה שאנחנו יודעים, ומפנים את הילד לטיפול רפואי".
בשלב הזה נעמה, בנם בן ה-10 ועדי מפונים סוף סוף מהממ"ד. גדעון מחליט להישאר. הוא מגדיר את ההחלטה כטמטום מוחלט בדיעבד, אבל מחליט לצאת לסריקות מבית לבית ברחוב. ההחלטה הזאת תוביל אותו לפגוש בדמות בלתי נשכחת אחרת מאותו יום נורא: אביטל אלדג'ם, תושבת הקיבוץ שנחטפה לעזה עם שני ילדיה הקטנים של שכנתה, עדי ויטל-קפלון: אשל בן הארבעה חודשים ונגב בן הארבע. כשהם עמוק בתוך שטח עזה, החליטו המחבלים לשחרר את השלושה ואביטל עשתה את דרכה עם שני הילדים חזרה אל שטח הקיבוץ, כשאחד מהם פצוע. תשעה ימים נחשבה ויטל-קפלון לנעדרת, עד שב-16 באוקטובר זוהתה גופתה.
"הדבר הראשון שעשיתי הוא לצלם את הילדים ולשלוח לאבא שלהם, שיידע שהם בחיים", מספר גדעון. הצעד הבא היה לפנות את אלדג'ם והילדים למקום מבטחים. "אמרתי לעצמי שאני מסוגל להכיל את הכל", הוא מתבדח, "אבל אם אני מגלה שהם שרטו לי את האוטו זה יהפוך להיות אישי".
למרבה ההפתעה, הוא מוצא את הרכב שלם ונטול כל פגיעה. הארבעה נכנסים למכונית ויוצאים אל כביש הגישה לקיבוץ, המלא בגופות. לאורך כביש 232 שמוביל אל היישובים הם ייתקלו בגופות רבות נוספות ורכבים שרופים, עד שיגיעו לקיבוץ גבולות, שם הוענק לילדים טיפול רפואי ראשוני. לאחר מכן פונו כולם לקיבוץ עין גדי, ביתם הזמני החדש.
"מי שלא נמצא כאן לא יבין"
ביום חמישי, ה-5 באוקטובר, יומיים לפני אותה שבת נוראה, יום שנראה כאילו נלקח מתקופת חיים אחרת, התכנסו כובני וחברים לערב גברים בגינה הקיבוצית. בטאבונים שבנו הילדים מחימר הוכנו פיתות בקצב, בשר עסיסי התבשל במעשנות שהוצבו במקום ומוזיקה שמחה מילאה את המרחב. לצד נופי גן העדן של קיבוץ חולית, הפסטורליה נראתה מושלמת, כמו תמיד. האלכוהול זרם כמים, קולות צחוק וסיפורים עד השעות הקטנות של הלילה. חמישה מהחוגגים באותו לילה נרצחו בשבת השחורה.
השיקום ממה שעבר עליהם רק מתחיל. ברמת הפרט בבנו בן העשר, וברמת הכלל בקהילת השורדים. "יש עדיין אנשים שישנים בארונות ובתוך מיטות", הוא אומר, "ודרך ההתמודדות שלי היא להיות התומך ולא הנתמך".
כשהוא מנסה להירדם, המחשבות לא מפסיקות להציק. "אני לא חושב שזאת אשמה, אבל אלה חישובים. מה היה קורה אם הייתי מגיע מהר יותר לשכנים. אולי אפשר היה להציל את האבא או האמא, אולי הילד שלהם לא היה נפגע מירי. אני אוכל את עצמי".
ביום ראשון האחרון הוא חזר לעבודה ומצא בשגרה בנחמה. "חברת החשמל התגלתה בגדולתה במשבר הזה. יצאנו מהבית עם הבגדים שעלינו וזהו, לכל היתר הם דאגו – משולחן ועד מקרר. אין שום דבר שאנחנו צריכים שלא מטופל על ידם, וכשהמדינה היא בגדר שמועה, הקהילתיות הזאת מחזיקה אותנו".
בדבר אחד הוא מתנחם, הוא מודה בצחוק מריר, כשהוא מתייחס למדינה. "התקשרנו כדי לברר אם יפצו אותנו על האוטו השרוף של אשתי. נשלחתי מחברת הביטוח למס רכוש וממנה לחברת המימון. חצי סוללה נגמרה עד שהגענו למישהו שלא שלח אותנו למספר אחר, ומאז אנחנו ממלאים טפסים. העיקר שהתשלום על הרכב השרוף ירד. הבירוקרטיה עדיין חיה, אז המדינה עוד פה".
ומה יהיה בעתיד? לכובני אין שום ספק. "אני אחזור הביתה. ברור שזה יצטרך להיות במציאות ביטחונית שונה לגמרי, אבל אין שאלה בכלל. מי שלא נמצא כאן לא יבין מה זה המקום הזה. לקום בחמש בבוקר לעבודה והציפורים עושות לך 'שששש', כי כל כך שקט ורגוע ואני מפריע להם עם הנעליים הכבדות. לחזור בערב דרך שביל הכניסה לקיבוץ ולהרגיש את הדופק יורד ולחץ הדם מתייצב, לנשום עמוק את האוויר הזה ולהביט בנופים. זה עולם אחר, זה העולם שלנו".
