כל המשפחה שלי עלתה לארץ ב-1991. אני הילד ה-11 מתוך 12 אחים בסך הכל. כשהגענו, נקלטנו במרכז הקליטה באשדוד. מיד נכנסתי ללימודים בבית הספר היסודי באשדוד. כעולה חדש לא חשבתי מה זה אומר להתחיל כיתה ב', כשאני בכלל לא יודע את השפה ולא מכיר כלום. גם אני וגם המשפחה שלי התמקדנו בהתרגשות העצומה של העלייה לארץ.
השנים הראשונות כעולה חדש הן פשוט שוק והלם, אתה לא יודע מי נגד מי. להגיע לישראל, שהיא מדינה מפותחת, היה מאוד מרגש. זו הייתה תחושה של חלום שהתגשם לי ולמשפחתי. הכל היה חדש, גדול, מדהים. מן הסתם היו קשיים, הרגשתי שונה מהסביבה שלי. החיבור עם ילדים אחרים לא היה טבעי. זה לא כמו שני ילדים שפשוט יורדים למטה לשחק ביחד, ומיד יש ביניהם שפה משותפת והם הופכים להיות חברים. היה איזשהו פער, במיוחד העניין של קליטת השפה, שהיה קשה לגשר עליו.
עם כל הקשיים, התחלתי להשתלב בהדרגה. להורים שלי, עם זאת, היה קשה להשתלב. היה להם מאוד קשה ללמוד עברית. האחים הבוגרים שלי נשלחו ישר עם ההגעה לארץ לפנימיות קליטה, והם היו חוזרים הביתה רק בסופי השבוע עם סיפורים וחוויות. אחי, אחותי הקטנה ואני נשארו להתגורר עם ההורים, ונשלחנו לבתי ספר עירוניים.
עד הצבא בכלל קראו לי אמיר. עד השירות שלי כלוחם בחיל מודיעין השדה השתמשתי בשם שהמורה נתנה לי בכיתה ב', אמיר. למה היא קראה לי ככה – עד היום אני לא יודע. היה טרנד לחלק שמות עבריים לעולים. סביר להניח גם שהיה לה קשה להגות את השם אלמראו. בגלל שהייתי ילד, ולא הבנתי מה דיברו סביבי, לא התנגדתי לשם החדש. יש לי שם אמהרי יפה ועוצמתי שההורים העניקו לי. מהצבא ואילך החלטתי לחזור להשתמש בו.
כל מי שהכיר אותי אמר לי: "אתה ולימודים? מה קשור?". כשאמרתי שאני רוצה ללמוד תואר ראשון בהנדסת בניין באוניברסיטת בן גוריון, אנשים סביבי חשבו שאני מתלוצץ. לי, לעומת זאת, היה ברור שזה משהו שאני אשיג – לא משנה מה. באמת, זה היה לא פשוט בכלל. זה היה תהליך מאתגר מאוד שהצריך הרבה מאוד השקעה – עד לקבלת התואר הנכסף. עם כל זה שההורים שלי היו מדהימים, העניקו לי חינוך וערכים חשובים, דחפו אותי ללמוד ועשו את הכי טוב שהם יכלו – אבל בקטע האקדמי לא הייתה להם את האפשרות לסייע. בכל אופן זו הייתה מטרה שעמדתי בה בהצלחה.
התפקיד הראשון שלי בחברת החשמל היה קורא מונים. רק כשסיימתי את התואר עשיתי ניוד לחטיבת תפעול ולוגיסטיקה, אגף לוגיסטיקה ונכסים, למגזר נדל"ן ודיור ארצי. אני עובד במגזר עד היום. כשהייתי עובד חברה, ידעתי שיש משרות בתחום המקצוע שלי. היה לי חשוב להישאר בחברה, ולנסות להתנייד בתוכה ולא לצאת החוצה. כשהתניידתי לתפקיד הנוכחי שלי, שמחתי שנוצרה לי ההזדמנות לעבוד במקצוע שלמדתי. כיום אני עוסק בניהול פרויקטים בתחום הבינוי החל משלב התיאום תכנון (הפעלת יועצים ומתכננים), מכרזים, ליווי תהליך הביצוע לרבות תקציב ולוחות זמנים של פרויקטים.
בעיניי, יש הרבה משמעות לעיסוק בתחום הנדסת הבניין. זה תפקיד מאתגר שכולל הרבה אחריות, ומלווה את כל הדרך – משלב התכנון, דרך הביצוע ועד שלב המסירה ללקוח. אין הרבה עבודות שנותנות לך לראות תהליך שלם – מא' ועד ת'. זה סיפוק ענק לראות משהו שניהלת קורם עור וגידים והופך למציאות.
הפרויקט הגדול והמשמעותי ביותר שיצא לי לקחת בו חלק בעבודה הוא מתחם גן שורק החדש. זה היה פרויקט מאוד מורכב, עם לו"ז מאוד צפוף, שזכיתי לקחת בו חלק. הובילו אותו הלן וילקומירסקי ז"ל ודני דהן. בימים אלו הפרויקט עובר לשלב האכלוס. כל תהליך התכנון והביצוע היה מאוד מאתגר, ולמדתי ממנו המון באופן אישי. אני ממש זוכר איפה הייתי בתחילתו, ומסתכל על המקום שאני נמצא בו מבחינה מקצועית ואישית כיום, ואני נדהם. למדתי המון תחומים חדשים שבלעדיהם לא הייתי מצליח להתפתח מבחינה מקצועית. הייתי רוצה להתנסות בעוד פרויקטים כאלה, ולהמשיך את הקריירה שלי בחברה.
בחברת חשמל זכיתי להכיר מנהלים שהם פשוט אנשים מיוחדים. הם דאגו תמיד להתפתחות המקצועית שלי, שמו אותי במקום הנכון ובזמן הנכון, כדי שאלמד בכל שלב של הקריירה. זה ממש לא מובן מאליו, ואין הרבה חברות עם חומר אנושי כזה. פשוט אנשים מדהימים שנכנסו לי חזק ללב.
המוטו שלי – ששום דבר אינו עומד בפני הרצון. כל עוד רוצים להשיג מטרה כלשהי, ויש רצון – אפשר להגיע ליעד. אפילו אני, שבתור עולה חדש הצלחתי לסיים תואר ראשון קשה במיוחד באוניברסיטת בן גוריון, בין הטובות בארץ, רק מוכיח עד כמה הכל אפשרי.
