הנאדי אבו עדייה (30), הנדסאית בחברת החשמל, תמיד הרגישה שונה מסביבתה. ילידת רהט, בת השבט הבדואי טארבין, כבר מגיל צעיר הסתקרנה ממקצועות המתמטיקה, כימיה, אלקטרוניקה וחשמל. בשעות הפנאי, התאהבה בכדורגל. "מגיל קטן כל התעודה שלי הייתה 100", היא נזכרת. "ההורים שלי היו בטוחים שאלך למסלול רפואה, אבל כנערה דווקא אהבתי חשמל, וסיימתי במגמה בהצטיינות יתרה".
לפני שלוש שנים, יצאה חברת החשמל בפרויקט ייחודי להכשרת הנדסאים. אבו עדייה ראתה מודעה באינטרנט, הגישה מועמדות ועברה סדרה של מיונים שארכו תשעה חודשים. מבין 120 המועמדים, אבו עדייה הייתה האישה היחידה.
בכיתה הרימו גבה כשראו אותך?
"תראי, זה לא שגרתי לראות אישה בדואית יחידה במגמה שיש בה רק גברים. סיימתי בהצטיינות, מקום ראשון בכיתה, ובשלב מסוים הפכתי למתרגלת ומתגברת במכללה".
אבו עדייה מגיעה ממשפחה גדולה במיוחד. סבה מצד אביה נשוי לשתי נשים, ולהם 24 ילדים וילדות. מצד אמא – עוד עשרה אחים ואחיות. "גדלתי עם עשרות דודים ודודות, לצד ארבעה אחים ושתי אחיות", היא מספרת. "בחברה שממנה אני באה, וספציפית בשבט שבו גדלתי, לא מקובל שאישה תצא לעבודה. גם אלו שעובדות, יבחרו לרוב במקצועות מתחום החינוך. למסלול שבחרתי יש השלכות, בגלל זה אני עוד רווקה. קשה למצוא חתן שמקבל את העובדה שאני אישה עובדת. לאחרונה הוצאתי גם רישיון נהיגה, דבר שהוא מאוד לא מקובל אצלנו".
איך המשפחה שלך מקבלת את זה?
"הם מאוד גאים בי. לאחותי נולדה בת והיא קראה לה הנאדי, על שמי. זה נכון שאני עושה משהו לא שגרתי, ועדיין אני יודעת שהמשפחה שמחה בשבילי. לגבי הרישיון הייתי צריכה לשכנע ולהסביר שהעבודה מצריכה את זה".
דוד פרחאן חטוף בעזה
בתפקידה הנוכחי בחברת החשמל היא מתכננת מערכות מורכבות במרחב הנגב – החל מרשת חשמל גבוה, נמוך, תכנון תחנות פנימיות (תחט"פ), חיבור חשמל לבתים ועוד.
עד ל-7 באוקטובר, עבדה אבו עדייה גם לאורך יישובי העוטף. המלחמה גבתה מחיר כבד מהמשפחה: דודה, אחיו של אביה, פרחאן אלקאדי, נחטף לעזה. "השבת הזו הרעידה את כל רהט, אנשים היו בהלם", היא נזכרת. "אחי נשוי לאישה יהודייה והם חיים יחד בשדרות, כולנו היינו בלחץ ופחדנו עליהם. האחים שלי נסעו יחד להביא את המשפחה אלינו. עד לפני חודשיים הם גרו איתנו כאן, אבל מאז שהילדים חזרו לבית הספר – הם חזרו לשדרות ומתארחים אצלנו בשבתות".
את זוכרת את הפעם האחרונה שראית את פרחאן?
"התראינו בחתונה. מסכן, הוא עבד במפעל קיבוץ מגן באותה שבת ונתקל במחבלים שחטפו אותו".
המשפחה של אבו עדייה לא ידעה דבר עד אחר הצהריים של אותו היום. "ניסו להשיג אותו בטלפון ללא הצלחה, ובהמשך הצבא הודיע שהוא חטוף", היא אומרת.
שמעתם עליו מאז?
"לצערי לא. שום דבר. כשהילדים של משפחת אל זיאדנה חזרו משבי החמאס, נסענו לבקר אותם ושאלנו אם הם ראו אותו או שמעו ממנו. לצערנו הם לא שמעו עליו כלום. אנחנו מנסים לשמור על תקווה, רק שהמצב נראה מאוד לא טוב".
איך המלחמה השפיעה על הביטחון האישי שלך?
"היו לא מעט איומים ברשתות והיה חשש, פחדתי לצאת מבאר שבע. בתחילת המלחמה עבדתי במקומות שקרובים לגבול כמו יתד, דקל, אופקים, נתיבות. זה היה מאוד מפחיד".
"היום לא תראי יותר אוהלים ברהט"
היום (21/5) מצוין היום העולמי לגיוון תרבותי ולדיאלוג ברחבי העולם. נראה שהחברה בישראל, על אף המגוון הרחב שלה, עוד לומדת לתרגל את השריר של הכלה וסובלנות. "אנחנו משקיעים המון מאמצים לייצר מקום עבודה שישקף את הפסיפס של החברה הישראלית, כזה שלא מדיר אף אחד ואחת ויש בו מקום לכולם להיות מי שהם", אומרת נטלי שחר, אחראית גיוון והכלה בחברת החשמל. "דווקא בימים של קיטוב במדינה, חשוב לנו לספר על עובדים כמו הנאדי, ולהראות שחברת החשמל היא החברה של כולם. מבחינתי הנאדי היא סדק בתקרת הזכוכית הכפולה של הנשים בחברה הערבית".
כשאבו עדייה נשאלת איך היא מרגישה בתור בדואית, ששפת האם שלה ערבית, המילים לא באות אליה בקלות.
"אני מגדירה את עצמי אישה בדואית ישראלית", היא אומרת. "לא כולם מכירים את החברה הבדואית. זו קהילה יחסית סגורה, וגם עברנו לא מעט שינויים במהלך הזמן".
מה למשל?
"בעברה זו הייתה חברה נודדת, רק שהיום לא תראי יותר אוהלים ברהט. אוהל היום נחשב למבנה מסורתי שבו מתקיימות חתונות".
מה לגבי מעמד האישה?
"זה נושא מורכב. היחס אל גברים ואל נשים הוא שונה. כשילדה נולדת שוחטים כבש אחד, כשילד נולד שוחטים שניים. בחלק מהמשפחות לא מקובל שנשים ילמדו או יעבדו, אבל במהלך הזמן את רואה שיש יותר נשים לומדות. יש גם כאלו שיוצאות ללמוד רפואה בחו"ל, למשל בירדן. כאישה למשל אני לא יוצאת לבד בלי מלווה, למשחקי הכדורגל אני הולכת עם אח שלי. אני מאוד שמחה כי אני יודעת שאני ברת מזל, יש נשים שבכלל לא יכולות לראות עולם שמחוץ לאזור המגורים שלהן".
נשים כמוך משנות נורמות.
"תראי, את לא יכולה לשנות עולם. אני יכולה לשנות כמה שאפשר בחלקה שלי, בסביבה שלי. לאחרונה יש עוד אישה בשבט שהחלה ללמוד הנדסה. בעבר לא היה דבר כזה. אצלנו במשפחה שני האחים שלי התחתנו עם יהודיות. אחי משדרות נשוי לאישה יהודייה שמגיעה מבית דתי. האח השני נשוי ליהודיה ממוצא רוסי, והילדים שלהם מדברים שלוש שפות בבית: ערבית, עברית ורוסית. נכון שיש עוד מה ללמוד על הבדואים, אבל עם הזמן אנחנו יותר ויותר מתחברים לחברה הישראלית. אצלנו במשפחה יש גיוון מיוחד מאוד. הנה, תראו אותי: אני אישה, בדואית, הנדסאית בחברת חשמל. יש יותר גיוון מזה?".
כאישה בדואית, האם אי פעם חווית אפליה במהלך העבודה?
"בחברת החשמל לא חוויתי שום אפליה. במקומות אחרים יכול להיות שאני אחווה תחושת שונות, אבל פה זה אחרת. אני לובשת את המדים והתג, ובאה לעשות את העבודה שלי. האמת שאני ממש לא מבינה בפוליטיקה ולא מתעסקת בזה. הייתי מקבלת 0 אם היו שואלים אותי שאלות על אקטואליה. בואי תשאלי אותי שאלות על כדורגל – בזה אני אלופה. כדורגל זה דבר שמחבר בין אנשים".
טוב יאללה. מתי יום ההולדת של מסי ורונאלדו?
"זה קל. מסי נולד ב-24 ביוני 1987, רונאלדו ב-5 בפברואר 1985".
רגע, אז את גם משחקת?
"לא ממש. בתור ילדה אהבתי לשחק, אבל כשאת גדלה זה כבר פחות מקובל. בשלב מסוים אומרים לך לשבת בצד. אבל אני צופה במשחקים, לא מזמן חזרתי מברצלונה ומנצ'סטר. ראיתי את חצי הגמר של מנצ'סטר סיטי נגד ריאל מדריד, הייתי במשחק של ברצלונה נגד סאן ג'רמן. במונדיאל האחרון ראיתי את הגמר של ארגנטינה-ברזיל בקטאר".
