ב-25 באוגוסט מתכננת יוליה צ'רנוי, מנהלת הכשרות בחברת החשמל, לעלות על מטוס ולהשתתף במשחקים הפראלימפיים בפריז. צ'רנוי מעידה שההתרגשות עדיין לא אופפת אותה. "בינתיים אני משתדלת להעסיק את עצמי בעבודה", היא מעידה. "כל הקולגות שלי בחברת החשמל מפרגנים ומתרגשים, אבל אני עדיין לא מאפשרת לזה להגיע אליי".
אלו לא המשחקים הפארלימפיים הראשונים של צ'רנוי, קלעית עם רקורד בינלאומי ושלל תארים וגביעים מאחוריה. בעבר התחרתה גם בטוקיו ב-2021 (מקום עשירי, קליעה) ובאולימפיאדת ריו ב-2016 (מקום תשיעי, חתירה). "אני הקלעית היחידה בנבחרת הפראלימפית", היא מספרת, "בעבר התחריתי גם בפרא-תריאטלון ובחתירה, וזכיתי באליפות אירופה".
צ'רנוי (44) נולדה עם שיתוק מוחין, ומסתייעת בקב להליכה. את דרכה כספורטאית החלה בגיל 30, עשור לאחר שעזבה את קזחסטן לטובת עלייה לישראל – ומאז לא הפסיקה להתאמן. היא נישאה לבחירת ליבה לפני כשנתיים, ולה ילד אומנה בן 29 בשם דניאל וילד נוסף בן תשע בשם מיכאל. בחברת החשמל היא עובדת כמדריכה ומנהלת הכשרות למנהלים.
כעובדת בחברת החשמל מזה 11 שנים, איך את מצליחה לשלב בין העבודה לספורט?
"יש לי הרבה גמישות בשעות העבודה. אני יוצאת באמצע היום לאימון, וחוזרת לעבודה עד מאוחר. בכל מקום עבודה אחר זה לא היה אפשרי. בחברת החשמל הבינו שאני הולכת על מדליה – ונתנו לי את כל התמיכה, הגמישות והעזרה שאני צריכה. זה משהו שרק חברת החשמל יכולה להכיל.
"בהיבט של הביטחון הכלכלי אני בת מזל לעומת ספורטאים פאראלימפיים אחרים. יש הרבה דברים שלא היו קיימים בחיים שלי בלי חברת החשמל. אם יהיה לי ספונסר, זה יהיה נחמד, אבל ללכת ולבקש כסף מאדם זר או ארגון, אין בזה הרבה כבוד. יש לי פריבילגיה שגם בלי ספונסרים אני מתפרנסת".
איך הגעת לחברת החשמל?
"כשהייתי סטודנטית הייתי רכזת פניות בעמותת 'ידיד', כחלק מפרויקט של שילוב אנשים עם מוגבלויות, ועשיתי אז הרצאות בנושא מיצוי זכויות סוציאליות. מנהל מחלקת רווחה צפון של חברת החשמל שמע את ההרצאה, ושאל אם אני רוצה עבודה מסודרת. כיום אני עובדת בבית הספר למנהיגות של החברה, ומעבירה הדרכות ניהוליות בנושאים כמו תקשורת בינאישית, עבודת צוות, מנהיגות, פרואקטיביות ועוד".
איך זה מרגיש לחזור לאולימפיאדה בפעם השלישית?
"אין ספק שזה אירוע הספורט הכי משמעותי בעולם. מיליון ספורטאים אולימפיים ופראלימפיים מנסים להגיע אליו. מתוכם 15 אלף מגיעים לאולימפיאדה ו-4,000 למשחקים הפראלימפיים – פחות מאחוז. מתוך אנשי העל האלה, רק מיעוט קטן חוזר עם מדליות.
"כשחזרתי מטוקיו בלי מדליה, התאכזבתי מאוד מעצמי. התפרקתי כשחזרתי הביתה. אבל אז, הבן שלי נכנס לחדר, הוא שאל 'למה את בוכה?'. עניתי לו שזה בגלל ההפסד, והוא ענה לי 'לא נורא, בפעם הבאה את תצליחי'. זה היה שיעור לחיים מילד בן תשע".
את מגיעה לפריז כדי לתקן?
"ממש לא. כשאומרים 'לתקן' מתכוונים שמשהו שבור או מקולקל. אני לא מרגישה ככה לגבי עצמי, להפך. אני מאוד גאה בעצמי. אני לא מבטיחה שום דבר לאף אחד, רק רוצה להביא את עצמי ואת האמביציות שלי לידי ביטוי – בתקווה שזה יהיה מספיק כדי לעלות לגמר, ומספיק בשביל שיונף דגל ישראל ויושמע ההמנון באולם. אני הולכת לעשות הכי טוב שלי בשביל עצמי ובשביל הדגל".
את אומרת שחשוב לך מאוד להרים את הדגל. לא מפחיד אותך לנסוע לפריז עם כל האיומים על המשלחת שכבר נמצאת שם?
"אני לא חוששת בכלל. אני סומכת על כוחות הביטחון שלנו במאה אחוז, וגם סומכת על עצמי ועל הסביבה שלי. לצערנו, כישראלים אימצנו קוד התנהגות מסוים שלימד אותנו להימנע ממצבים מסוכנים כשאנחנו מחוץ לארץ.
"חוץ מזה, מדליה אולימפית או פארלימפית תמיד גורמת ל'וואו' בחברה הישראלית. אנשים חושבים שאולי אחרי הזוועות וההשפלה הלאומית של ה-7 באוקטובר, הכל מתגמד. בעיניי ההפך הוא הנכון. כל פעם שהדגל שלנו מונף גבוה, ושומעים את השם ישראל ואת ה'תקווה' באירוע בינלאומי – זה רק משדר את הנחישות ואת החוזק שלנו. זה מראה שאנחנו יכולים לקום ולהתרומם מכל צרה, ולהיות אפילו טובים יותר מפעם. למרות, ולא בגלל – כי אנחנו עובדים בשביל זה. ניצחון לאומי היא משימה עליונה, ואני שואפת לממש אותה לשם".
אמרת דברים דומים בנאום שנשאת בבית הנשיא ביוני האחרון. מה אמר לך הרצוג בארבע עיניים?
"אשת הנשיא, מיכל הרצוג, קמה וחיבקה אותי אחרי הנאום. אנשים בקהל בכו והתרגשו, ולמען האמת גם אני. אחר כך, בשיחה פרטית, הנשיא איחל לי המון בהצלחה. הוא בן אדם מאוד חם ונחמד. זו הייתה חוויה מדהימה, ואני שמחה שזכיתי לכבוד הזה, לייצג את הספורטאים הפראלימפיים במעמד הזה".
המשפחה תיסע איתך לפריז?
"לא, וטוב שכך. יש ספורטאים שלוקחים איתם את המשפחות, כי זה עושה להם טוב. אצלי למשל, אם אשתי תיכנס למטווח, אני אירה לכל הכיוונים. ברמה הזאת אני מתרגשת ממנה, גם אחרי 10 שנים של זוגיות. אני גם יודעת שאם אהיה שם עם הילד הקטן שלי, מיכאל, אני כל הזמן אדאג לו, אנסה לבדוק אם הוא בסדר וכו'.
"כשעליתי לארץ אמרתי שאני מרגישה שאני בבית", היא מוסיפה, "אבל כשהתחלתי לעבוד בחברת החשמל, הרגשתי באמת שיש לי משפחה. החברה היא העוגן שלי, בנוסף למשפחתי הגרעינית היקרה".
מה אומרים החברים לעבודה?
"קודם כל, מי שהגיע ללוות אותי לפני שלושה שנים לשדה התעופה בדרך לטוקיו היה המנהל שלי בעבודה. אני לא מכירה עוד מקומות עבודה כאלו, שהמנהל שלך מלווה אותך ברגעים מרגשים כאלו, בשלוש בבוקר – ממש כמו בן משפחה. גם עכשיו, כולם מנסים לגרום לי להרגיש גדולה מהחיים. אני משתדלת להיות צנועה וממוקדת במטלות שלי.
"גם כשהייתי בצומת דרכים לגבי המשך דרכי בספורט לפני כמה שנים, שיתפתי את המנהלים שלי בהתלבטויות האלו. זה יותר ממקום עבודה בשבילי, חברת החשמל היא ממש בעדיפות ראשונה".
מה מבדיל אותך מיוליה של המשחקים הפראלימפיים הקודמים?
"המון דברים. אני בתהליך, ואי אפשר לנתק את החלקים שלו, הם קשורים יחד. אני קשה מאוד עם עצמי. אחרי טוקיו הייתה לי שיחה עם המאמן שלי, גיא סטריק. התקשרתי אליו בדמעות על זה שלא עליתי לגמר, והוא אמר לי פשוט לשחרר. הוא אמר שהגעתי להישג מדהים אחרי ארבע שנים בלבד בענף.
"אני שואלת את עצמי שאלות קשות, תוהה אם אולי אני לא בנויה מחומר של מדליסטים אולימפיים, או שאין לי מנטליות מתאימה. גם אם הצלחתי לירות טוב 58 מתוך 60 כדורים, זה יכול להיות ההבדל בין גמר לחזרה הביתה. בגלל זה אני תמיד בודקת את עצמי: נתתי הכל? זה הכי טוב שהיה לי לתת? זה הכי חשוב".
