5 ביוני 1967, יום שני.
שמש חמימה הפציעה מעל ירושלים המערבית. תושבי העיר שבקרוב תחובר לה יחדיו עברו ימים מתוחים, כמו יתר תושבי ישראל, בשל מצב החירום שהוכרז אחרי שהצבא המצרי צלח את תעלת סואץ באמצע חודש מאי. רוחות מלחמה נשבו במשך שבועות, אבל דווקא הימים האחרונים סימלו רגיעה מסוימת. אלפי חיילי מילואים שוחררו לבתיהם וממשלת אחדות לאומית היסטורית הוכרזה בכנסת. שר הביטחון החדש, משה דיין, אמר שהוא לא צופה מלחמה בקרוב. כל אלה היו חלק מטקטיקת ההונאה של ממשלת ישראל מול מדינות ערב, אבל השקט הופר בבת אחת בשעה 9:40 באותו הבוקר.
שעה וחצי קודם לכן פתח צה"ל במתקפת פתע על הצבא המצרי בחצי-האי סיני וברצועת עזה. ירדן, בת בריתה של מצרים, הצטרפה למלחמה והציבה את ירושלים על הכוונת. אש מנשק קל נפתחה לכיוון הבתים בהר הצופים, וכעבור 20 דקות הטפטוף הפך למבול. ירושלים החלה לספוג הפגזה מאסיבית מאש תותחים. משכן הנשיא, משכן הכנסת וגן החיות התנ"כי נפגעו במתקפה. במקביל השתלטה פלוגה ירדנית על ארמון הנציב והחלה לנוע לכיוון העיר.
כשהאבק שקע מעט התברר גודל הנזק. 18 קווי מתח גבוה נהרסו במהלך המתקפה הירדנית על העיר, אחד מהם היה אחראי על הפעלת המשאבות שסיפקו מים לעיר. וכך תושבי הבירה נותקו בבת-אחת מגישה למים. זמן קצר לאחר מכן צלצל הטלפון במחוז הדרום של חברת החשמל, על הקו נשמע קולם של אנשי תחנת ירושלים: "העיר מופגזת קשה", הם דיווחו, "נותקו רשתות חשמל, דרושה מיד תגבורת בכוח אדם. עובדי ירושלים לא יוכלו לעמוד במעמסה לבדם".
"הליגיונרים הירדנים יכלו לשלוח יד ולגעת בנו"
"האש פרצה ביום שני, כשעבדנו על מתח גבוה בתחנת הטרנספורמציה 'אברהם'", סיפר בשוך הקרבות עובד תחנת ירושלים, חיים סרנה, בראיון ל"ידיעות אחרונות". סרנה ושני עובדים נוספים הצטוו לרדת מיד למקלט, אבל החליטו להיכנס לרכב כדי לנסוע לאחסן את הציוד במקום מבטחים. "בזמן הנסיעה פגזים החלו ליפול מסביב לטנדר, אחד מהם פגע לא יותר מ-50 מטרים לפני המכונית. הטנדר קפץ אבל אני המשכתי בדרכי רועד וחיוור".
בעוד סרנה וחבריו נמלטים מהאש, נסעה שיירת כלי-רכב ובה כ-50 עובדי חברת החשמל מתל-אביב לירושלים המופגזת. ברחובות הם גילו חוטי מתח-חי מתגוללים על הרצפה ותשתיות הרוסות לחלוטין. היה ברור לכולם – המשמעות של טיפוס על העמודים לצורך תיקון רשת החשמל היא חשיפה כמעט ודאית לירי צלפים. במקביל, המשיכו כל העת ליפול סביבם פגזים ופצצות מרגמה. ובנוסף לכל זה, העובדים מתל-אביב לא ידעו מהיכן מוזנת רשת החשמל, ולא היה מי שיעדכן אותם. באחד המקרים, טיפס אחד מהם על עמוד והתחשמל. רק לאחר שניצל בנס והתאושש הוא גילה שעמוד החשמל הוזן תת-קרקעית והיה עדיין מסוכן.
המציאות המתוחה הזאת הייתה מוכרת לסרנה עוד לפני שמלחמת ששת הימים פרצה רשמית. "כשבוע לפני כן, התקלקל קו מתח גבוה מול מגדל דוד", הוא סיפר באותו ראיון, "בזמן התיקונים, השקיפו לגיונרים ירדנים על העבודה והרגשנו ממש על הכוונת. הם אפילו זרקו אבנים. היינו ממש על כף ידם. בהתחלה הייתי שקט, אבל נבהלתי כשראיתי את המקום מהעמדה – הם יכלו לשלוח יד ולגעת בנו".
"הכדורים שרקו כמו כוורת דבורים"
חברת החשמל כולה נאלצה להתמודד במהלך הלחימה עם חוסרים משמעותיים בכוח אדם. העובדים גויסו למילואים כדי לתרום למאמץ המלחמתי, ואת מקומם תפסו פנסיונרים וחניכים של בתי-ספר מקצועיים. יחד הם עבדו במשך חמישה ימים ארוכים, מסכנים את חייהם כדי לשמור על תפקוד בתי-החולים, מפעלים חיוניים, דאגו לספק מים בצורה סדירה וכמובן דאגו שחשמל יזרום לבתי התושבים. בפרסומים הרשמיים מאותה תקופה מתגאים עובדי החברה על כך שגם ברגעי קושי כאלה, המשיכו להקפיד על כללי הבטיחות. "התברר שסכנות המלחמה לא רק שלא הקטינו את ערנות העובדים לענייני בטיחות, אלא להפך", נכתב בחוברת בטיחות בעבודה שפורסמה זמן קצר לאחר תום המלחמה ב-1967. "לא היה עובד שלא חבש קסדת מגן או שלא דרש ציוד מגן אחר, בצאתו לעבודה. כאילו שוכנע, מבלי שיוגד לו, כי בבטיחותו האישית תלויה הפעם בטיחות הישוב".
בעדויות נוספות של עובדי השיירה לירושלים – השמורות בארכיון חברת החשמל – נחשפת המציאות הסוריאליסטית של העבודה בשטח. "עבדנו בתיקון רשת מתח נמוך כשמעלינו שורקים כדורים, ממש כמו כוורת של דבורים", נזכר חיים אהרן, שממהר להבהיר "אינך חושב כלל על הסכנה הצפויה לך, אלא כל כולך פועם ברצון אחד – לגמור את העבודה ולעשותה היטב". לאחר שירדו מהעמודים אספו חלק מהעובדים רסיסי פגזים שהיו פזורים סביבם בשפע ושמרו אותם כמזכרות.
הר הבית בידם
בתום הקרבות, עם חתימת הסכמי הפסקת-האש, האווירה בשטח הייתה עדיין מתוחה. העתיד היה מעורפל וירושלים שכעת אוחדה החלה לשנות את פניה. אזרחים הורחקו ממנה אבל עובדי חברת החשמל, שעמלו במסירות למען העיר, קיבלו אישור מיוחד מצה"ל לסייר במקום. כך הם זכו להיות בין הישראלים הראשונים שכף רגלם דרכה ליד הכותל, ברחבת הר הבית, בחברון ובבית-לחם. תחושת ההתעלות הייתה בשיאה. אחד מהעובדים תיעד את הסיור ההיסטורי, והנציח את חבריו, חבושי הקסדות, על הר הבית.
בחברת החשמל היללו את החברים המסורים, אבל הקפידו להדגיש את מה שחשוב באמת. "מכאן מתבקשת מאליה מסקנה חשובה ורצוי שכל עובד יתייחס אליה בכובד ראש", פסק הפתיח של חוברת בטיחות בעבודה ההיסטורית של אותה שנה. "העירנות והדריכות הם האמצעי העיקרי במניעת תאונות. טוב יעשו העובדים אם לא ירדו ממתח זה גם בימי שלום".