קוראים לי הדס צבאן ואני בת 32. התחלתי לעבוד בחברת החשמל לפני 8 שנים, ולאחרונה קודמתי לתפקיד בכיר: מנהלת מחלקת התכנון וסיוע טכני במרחב ירושלים, אגף רשת ירושלים והנגב. אני מהנדסת חשמל בהכשרתי, למדתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב. התחלתי בחברת החשמל כמתכננת, ולאחר כשלוש שנים מוניתי לראש צוות במחלקה. התפקיד החדש שלי כולל ניהול של 60 איש בשלושה תחומים: תכנון, תחום סיוע הטכני (שרטוט ועדכון מפות) ומדידה ורשויות מעבר.
כן, אני מאוד צעירה ביחס לתפקיד. התחלתי לעבוד בחברה בגיל 24, ובאמת שמבחינת התרבות הארגונית זה מאוד צעיר וחריג. מצד אחד אנשים מרימים גבה, אבל מצד שני קיבלתי המון הודעות וברכות על פריצת הדרך. אנשים אמרו לי ששברתי את תקרת הזכוכית. זו גם הזדמנות להראות לנשים בחברה שיש לאן לשאוף, כי אני מרגישה שתמכו בי ועודדו אותי להתמודד על התפקיד. בבחינת המועמדות שמו דגש על יכולות מקצועיות וניהוליות, ולא רק על ותק. מעבר לשמחה האישית שלי על הדרך שעשיתי, יש כאן ממש הבנה שגם אחרות יכולות, שיש אופק וכדאי להעז ולהשמיע את קולנו.
באופן מסורתי מדובר בחברה גברית. בעבודות הליבה בחברה מועסק רוב גברי. אבל החברה מקדמת נשים לתפקידי מפתח, ואפשר להגיד שגם החברה עצמה לומדת להתאים את הסביבה ולזהות את היתרונות בגיוון ובשילוב נשים מקצועיות שיכולות לעשות את זה. אלה צעדים נכונים שמתאימים למאה ה-21, שנותנים תחושה שהקידום הוא בזכות יכולות ולא רק בזכות האפליה המתקנת. בדור הוותיק כבר מתחילים לשים לב שסביבת העובדים עברה שינוי משמעותי. אני שמחה להיות חלק מחברה שעושה שינוי, ולא רק מדברת עליו.
ובכל זאת, סביב שולחן מקבלי ההחלטות יש בעיקר גברים. עדיין. זה לא סוד, ולפעמים עדיין מרגיש שנשים לא נשמעות מספיק. הייתי שמחה להיות מנהלת שמקדמת נשים נוספות, כמו שהמנהלת שלי קידמה אותי ועזרה לי, כדי שבעתיד מסביב לשולחן יישבו עוד נשים כמוני. אני חושבת שיום האישה, או המאבק לאפליה מתקנת עבור נשים, הוא עניין שצריך להיות מדובר, כל הזמן, עד שנראה שוויון של ממש – ורק אז אולי כבר אפשר יהיה לשחרר.
אני מגיעה ממשפחה ידועה. סבא רבא שלי, הרב רפאל כדיר צבאן, הגיע לישראל מג'רבה, אי בתוניס של לומדי תורה. הוא השתקע בנתיבות והיה רב מפורסם מאוד. עד היום, בבתים של משפחות טוניסאיות בעיר יש תמונה שלו בסלון. הוא היה הרב הראשי של העיר, והוא זוכה כאן לכבוד גדול כצדיק, יענו, איש חכם ובעל ערכים. סבא שלי הוא הבן הבכור שלו. רחוב הרב צבאן בנתיבות נקרא על שמו. אני בהחלט מרגישה שאנחנו ממשיכי דרכו, ובעצמי מחוברת מאוד למסורת ושומרת שבת.
נתיבות תמיד הייתה בית. גדלתי והתחנכתי בנתיבות, מהגן ועד התיכון. ממנה אני הולכת ואליה אני חוזרת. זו גם עיר שנתנה לי המון, גם את התחושה של ההצלחה והמצוינות והאפשרויות עוד מימי התיכון, ועד הכניסה לאוניברסיטה והמקום שאליו הגעתי בחיים. אבל צריך לזכור שהמקום הזה גם חי בשגרת מלחמה, ולא רק ב-2023-2024. אמנם לא כמו בשדרות, שם זה עניין יום יומי, אבל כילדי נתיבות גדלנו לתוך סבבים ומבצעים. אתה שומע מכאן את היריות, את הפעילות הצה"לית, וזו התמודדות של ממש עם חרדות ופחדים, עם שמירה על המשפחה והקהילה שלך. עברנו בגרויות בצל המלחמות והמבצעים. אמא שלי מורה בבית ספר בשדרות ובאחד הסבבים נפל קסאם בחניה של הבית ספר, שפגע לה ברכב.
גם המלחמה הזאת תפסה אותי בנתיבות. ב-7 באוקטובר היינו בבית, המשפחה שלי ואני. דווקא הצורך בחזרה שלי לעבודה ולשגרה הוציאה אותי מהחרדה ונתנה לי כוח. העבודה בחברת החשמל כחברה חיונית והצורך במתן מענה מקצועי נתן לי הרגשה שגם אני משמעותית במלחמה. כשפוגעים טילים ביישוב שבו אתה גר, זה לא משהו שעובר לך ליד העין או האוזן, ולצד זה ישנה תחושה של סיפוק שאתה יכול לסייע לחברים ולמשפחה ולתושבי ישראל.
יש פרט מידע מעניין שלא יודעים עליי בחברה. בגיל 18 זכיתי בתחרות בינלאומית של מדענים צעירים. זו תחרות מאוד יוקרתית בשם "צעד ראשון לפרס נובל בפיזיקה". למדתי אז 5 יחידות פיזיקה בתיכון ועוד 4 באוניברסיטה, תחת המרכז לנוער שוחר מדע ע"ש אילן רמון. העבודה שלי עסקה במה שאנחנו קוראים "קונבקציה טורבולנטית", או אם ננסה להסביר מה עשינו זה משהו כמו "למצוא דרכים לשיפור ודיוק תחזיות מזג האוויר". המחקר תורגם לאנגלית ונשלח לתחרות, אליה הגיעו 30 חוקרים צעירים מרחבי העולם. לשלב הגמר הגיעו שישה, ולבסוף אני זכיתי במקום הראשון. בהמשך גם טסנו חודש לוורשה להמשיך את המחקר ולהציג אותו, וגם להיפתח לנושאים חדשים.
